"מצדיעים לך, בילי לין!": עד המלחמה הבאה

לכאורה, קל היה לפטור את "מצדיעים לך, בילי לין!" של בן פאונטן כספר גימיקי, מסחרי, מבדר במידת מה, בלתי מועיל ובלי מזיק, שמנסה להוכיח לנו (שוב) שמלחמה היא דבר אווילי ומגוחך, שאין צדק בעולם, ושהחברה האמריקנית היא קרקס קפיטליסטי שמכור לאשליות. אבל בהחלט לא מדובר בספר שהוא משקל נוצה, אם כי מנגד, בהחלט גם לא במתאגרף במשקל כבד.

• הרבה בשר: שירה כנגד טבח בבעלי חיים
• ס. יזהר: הביוגרפיה של העברי האחרון
• "המחברת האדומה": סיפור מאת פול אוסטר
  

הסיפור מעמיד במרכזו את בילי לין, רב"ט בן 19 ממעמד בינוני נמוך, על גבול העוני, שלחם בהרואיות עם חבריו בקרב מסוים בעיראק, ואף קיבל את עיטור הכסף. החברה האמריקנית רואה בו סיפור הצלחה מיידי, סיפור שמוכיח לה את צדקתה במלחמה הזו, ובאתוס האמריקני בכלל - והיא ממהרת לחבק את היחידה של בילי כפי שהיא יודעת לחבק, בצורה קרנבלית, גרוטסקית וחסרת כל היגיון - מלאה בהמונים גודשים, מותגים מהבהבים, ריח המבורגרים בלתי מרפה, ומביאה אותם למשחק פוטבול בפריים טיים הקיומי, שבמחציתו אף תשיר להקת דסטיניז צ'יילד.

"מצדיעים לך, בילי לין!". אמריקה על שלל מעמדותיה

בתווך, מפיק סרטים כבר רוקם איך הוא מוכר את זכויות סיפור הקרב של בילי וחבריו לסרט, ומתחיל דיון על מי יגלם את מי, וכל זה קורה כשהיחידה עוד צריכה לחזור לעיראק ולהילחם עוד 11 חודשים, להתמודד שוב מול המוות חסר התוחלת , אחרי שכבר איבדה שניים מלוחמיה. הסיפור רובו מתרחש בעת שהם שוהים באיצטדיון, מוטרדים על ידי אנשים מתחנפים שקונים להם קולה עם קוניאק, מנסים לשלוט בהורמונים שלהם לנוכח עשרות המעודדות הפלקטיות, ולענות ללא הרף על שאלות כמו "איך זה היה שם?"

לשאלות אלו בילי מספק תשובות שלפעמים בילי מספק תשובות המפתיעות גם אותו, כמו למשל, "עד שהתחילו היריות הפחד העיקרי שלו היה לפשל. אתה מפשל, הם צורחים עליך, אתה מפשל עוד והם צורחים עוד, אבל מעל לכל הפשלות הקטנות, הקטנוניות, המטומטמות, שנגזרו מראש בעצם, מיתמרת האפשרות הנוכחת תמיד של פשלה הורסת חיים, פשלה עמוקה וחובקת כל במידה כזאת שלא משאירה שום תקווה לגאולה".

פיצה בשמי אמריקה

קודם לכן יש פרק אחד בו בילי חוזר לביתו באיזו עיירה שכוחת אל, עם אב בלתי תפקודי, המון אחיות וסיפור משפחתי של חובות וכבוד, ומקרה מצער שהביא אותו ללשכת הגיוס. זה, למעשה, החלק היוצא דופן ולטעמי, המעניין ביותר בספר. הוא יוצא לרגע מתוך הקרקס הגרוטסקי והדי מייגע של משחק הפוטבול, ומתאר בצורה עצובה, אותנטית, מבלי צורך להרשים או להקסים בכתיבתו, את הרקע הסוציו-אקונומי המדויק של בילי. רקע זה מספר בזעיר אנפין את סיפורה של החברה האמריקנית, חסרת הצדק וההיגיון - זו שהשלטים הזוהרים, שמי המותגים והפיצות, מסתירים לפעמים כל כך טוב.

אמריקה היא חברה מעמדית, ובכל חברה שכזו יש מי שחוגגים ללא הרף, יש מי שמסמאים את עצמם בהבלים ויש מי שמשלמים את המחיר. יש גם את אלה שמאפשרים לכל זה לקרות, ובמילים אחרות - יש מי שאין להם ברירה אלא להתגייס ולהגיע למלחמה תמהונית במדבריות עיראק, ולשלם בחייהם, בעוד מי ששלח אותם לשם (והמידע הזו מצוין בצורה משעשעת ומצמיתה בספר) עשה הכל, בזמנו, כדי להתחמק מלהתגייס בזמן מלחמת וייטנאם.

תיאור החברה האמריקנית הוא שגורם לספר להתרומם מתוך עצמו,

וכן לומר משהו מעט אחר. מבחינה נרטיבית, כל ההתרחשות הקבוצתית בזמן משחק הפוטבול די מייגעת, ואמנם קורים בה  דברים מעניינים כשלעצמם, אבל רובה ככולה מייגעת וצמיגית.

פאונטן הוא כותב מאוד מוכשר, יש לו סגנון כתיבה תזזיתי, מאצ'ואיסטי, היפראקטיבי, שלפעמים מרשים, ולפעמים צולל לביוב של ניסיונות לא מוצלחים להבריק. הוא מסוגל להסתכל על גג אקראי ולתאר אותו כך: "הגג הוא מעשה טלאים מכוער של אריחים לא תואמים. יש במבנה איזו שקיעה, דלדול של גיל מעבר שרומז על כרסים רפויות ופרוסטטות רגשניות, מסות הלומות כבידה של לוויתנות טרופה אל החוף". מנגד, כדי להיכנס לצורת הדיבור של החיילים, נדמה שלפעמים הוא דווקא מסתבך עם עצמו.

"מצדיעים לך, בילי לין" הוא ניסיון מעניין לכתוב ספר מלחמתי בלי לתאר את המלחמה עצמה. המלחמה מגיעה רק כרקע, רק כסוג של מותג או סימולקרה. היא עוד מוצר על המדף בסופרמרקט הגדול של ההבלים, מוצר כזה שכמעט התרוקן מהמשמעות המקורית שלו, שנמדד רק במידת הכסף או הסלביות שהוא מייצר. אז נכון, יש בספר משהו גימיקי ולא לגמרי עמוק ברובו, אבל גישה זו היא, בפני עצמה, די יוצאת דופן.

"מצדיעים לך, בילי לין!", מאת בן פאונטן, מאנגלית: שאול לוין. הוצאת מחברות לספרות, 317 עמ'.