לא רוצים לישון: "סיפור אחרי השינה"

ספרה החדש של שהם סמיט, ושיתוף הפעולה הראשון בינה לבין המאיירת עינת צרפתי (שזהו ספר ביכוריה), הוליד יצירה שופעת רעננות וגדושה בהומור, שהכוחות המניעים אותה מעוררי פרשנות עמוקה ומעניינת. או במלים אחרות: יצירה ספרותית מוצלחת לילדים וילדות.

• עוד במדור ספרי הילדים :
• "גלילונה": חתול, מפלצת או ילדה יפה
•  התקף חרדה, אבל בשליטה
• ברוכים הבאים לאמבטיה של נפתלי
  

"סיפור אחרי השינה" (כנרת זמורה-ביתן) הוא פיקצ'רבוק לפי כל ההגדרות. פורמט ספרותי זה, הרווח מאוד בספרות הילדים העולמית, כמעט ואינו נוצר בעברית. המונח בשפת המקור (שלא נמצא לו תרגום הולם בעברית), Picturebook, מתאר - גם מבחינה פונטית - יצירה שבה הטקסט והאיורים תלויים זה בזה באופן מוחלט, כאשר המשמעות (הערכית, האסתטית, התוכנית) של הספר, מתגבשת אך ורק משום השילוב הבל יינתק ביניהם. האיור אינו מתאר את הטקסט או מוסיף פרטים, אלא הכרחי להבנת הסיפור, ולא ניתן להבין את מלוא המשמעות של הטקסט בלעדיו.

כל המרכיבים פועלים יחד בהרמוניה נפלאה (איור: עינת צרפתי)

פעמים רבות פיקצ'רבוק מעולה יהיה פרי עבודתו של אדם אחד, שכותב ומאייר את הספר. דוגמאות טובות לכך הן יצירות של מוריס סנדק, מו וילמס וקרוקט ג'ונסון. ומישראל: אורית ברגמן, אלונה פרנקל, רינת הופר ואורה איל. אולם מעניין לראות כיצד ספר שלו שתי יוצרות הופך להיות יחידה אחת אחידה מגובשת, שבה כל המרכיבים פועלים בהרמוניה נפלאה (דוגמאות לכך הן שיתוף הפעולה בין רות קראוס למוריס סנדק, או רונית רוקאס ודיוויד הול).

הילולה לילית בסלון

הטקסט של "סיפור אחרי השינה" נמסר כדיבור ישיר של צמד הורים שילדתם, דידי, נרדמה. אבל כבר בכפולה השנייה מתחוללת תפנית: "רגע... היא זזה... רק זה חסר... אוי ואבוי לנו אם דידי תתעורר...", ודידי אכן מתעוררת, ולא מתכוונת להיענות לתחנוניהם של ההורים. היא חוגגת בהנאה רבה (ובחוצפה מלהיבה) את שובבותה. היא מתפרצת לסלון הבית, ואנו מגלים שההורים מארחים דודים - שאינם בהכרח קרובי משפחה ויכולים להיות פשוט חברים של ההורים.

דידי נחושה להשתתף בהילולה הלילית, להתפטם מהמטעמים המוצעים לאורחים ולשחק עמם. בשלב מסוים מצטרף לחגיגה גם אחיה הקטן, ואף הדודים - בניגוד להורים המתוסכלים - משתפים פעולה עם דידי. אחיזתם של ההורים בהתרחשות הולכת ונחלשת - או שאולי אפילו לא הייתה קיימת מעולם. הם מוותרים ונותנים דרור להשתוללות עד שהמפגש נגמר, הילדים נפרדים מהדודים, וסצנת הסיום הטוב, שבה נראים ההורים וילדיהם מכונסים יחד במיטתה של דידי, מסמנת שהכול בא על מקומו בשלום.

"סיפור אחרי השינה". יצירה שלמה ומגובשת

כיוון שהטקסט של סמיט מציג דיבור ישיר של ההורים, לאיורים תפקיד מרכזי ומהותי בפענוח היצירה. האיור הוא זה שמראה שדידי מתעוררת, הוא שמתאר את התנהגותה שגוררת תגובות מילוליות מצד ההורים, והוא שמצביע על הפערים בין מורת הרוח והתסכול של ההורים, לשובבות העליזה של בתם. מערכת הכוחות הבין-דורית מיוצגת באופן מצוין על ידי המערכת שנבנית בין הטקסט והאיור.

צרפתי וסמיט יצרו על ידי כך יצירה שלמה ומגובשת, שההומור הרב שבה נובע באופן חד-משמעי מהיחסים החכמים בין הטקסט והאיור. סמיט היטיבה להעביר את המבע הבוגר, שהוא מצד אחד מלא בניואנסים ומצד שני ישיר וברור למדי, ואילו צרפתי עיצבה בארבעה צבעים (ורוד, צהוב, שחור ולבן) עולם ייחודי וספציפי, מלהיב ופרוע, המניע את העלילה.

איוריה של צרפתי תורמים עד מאוד ליצירת האווירה ההדוניסטית כמעט והמשחקית של הסיפור, בניצוחה של דידי הבלתי נשכחת. הגיבורה שלה היא ילדה מעט מלאה בעלת תיאבון בלתי נדלה למתוקים. צרפתי חוגגת יחד אתה ומציגה דמות מלאת שמחת חיים, שמתלבשת כמו שילדות רבות אוהבות להתלבש (בחצאית טוטו וורודה וכתר; אבל עם טוויסט נחמד - מחרוזת אשר שזורות בה עצמות!), אך היא אינה תואמת את מודל הילדה הרזה שהטלוויזיה והמגזינים נואשים לקדם ולהציג.

מרענן עד מאוד לפגוש בילדה כזאת, ואם נוסיף לכך גם את התנהגותה הפרועה והתעלמותה הגורפת מהפצרותיהם של הוריה שתחדל ממשחקיה הפרועים, מתקבלת דמות נוספת במסורת דמויות הילדות שמקורה בבילבי של אסטריד לינדגרן, שהן חריגות מהמקובל בייצוגן הוויזואלי, דעתניות ועושות כרצונן. אך יש גם לציין שבשונה מספרים כמו "הילד הרע" של לאה גולדברג, כאן באה לידי ביטוי רוחה החופשית והשובבה של דידי באופן משכנע ומעורר הזדהות, ולא כהתנגדות דווקאית אל מול ההורים או כביטוי של המזג הרע החבוי בכולנו.

הילדים מחליטים, ההורים משחקים

סמיט וצרפתי יחד מדגישות שהדיס-הרמוניה בין רצונותיה של דידי הילדה לרצונות ההורים אינה נובעת ממתחים רגשיים עמוקים, שדורשים לאחר ההתפרעות להכות על חטא, אלא משום הפער בין הלך הרוח הגילי; בין העייפות והרצון בשקט בשעת הערב מצד ההורים, ובין העירנות הטיפוסית ומלאת האנרגיה והרצון להשתתף בעולמם של המבוגרים מצד דידי, כמייצגת של ילדים וילדות באשר הם.

הפער בין הלך הרוח הילדי, לבין העייפות של ההורים

הפער הזה, בנוסף לצחוק הרב שהוא מעורר נוכח ההגזמה וההקצנה שרק הולכות ומתגברות ובכך מדגישות את ההומור, מאפשר ביטוי נדיר למדי בספרות הילדים למצוקות יומיומיות של הורים, לדרישה האלמנטרית כל כך לזמן "בוגר" נטול ילדים, ולהתנגשות של דרישה זו עם הכוח העצום של הרצון הילדי.

כאמור, שתי היוצרות מציגות מבע משכנע ועיצוב חכם של השפה עליה הן אמונות. צרפתי איירה מרחב בורגני למדי, המעורר גיחוך מה נוכח הבופה הצרפתי המעודן והאנין שבסלון הדירה, שהוא זר למדי להווי הישראלי (רק ציור הכבשה של קדישמן מנכיח את הישראליות). כך גם האסתטיקה של הספר צרפתית מאוד - בצבעים ובסגנון.

יש לכך חן רב, ולטעמי הדבר מדגיש את הפן הפרודי משהו שביצירה, המצביע על הרצון של המבוגרים להתחקות אחר אורח חיים כמעט אבוד מראש. המצועצעות וההגזמה של הבורגנות המתיימרת, נשברות על ידי הרוח הילדית של דידי וכך החגיגה הפרועה - שבה משתתפים גם האורחים, כאמור -

הופכת למצחיקה בהרבה מצד אחד, ולטרגית ולמעוררת חמלה מצד אחר. והרי כמעט ולא נמצא חמלה כלפיי הורים בספרים לילדים, בין אם רגשי החמלה מופיעים אצל הנמענים הצעירים או אצל ההורים המקריאים את הספר.

"סיפור אחרי השינה" מהווה נדבך נוסף ביצירתה של סמיט העוסקת רבות ביחסים בין-דוריים, בטשטוש הגבולות (ואף בפירוקם), והמעניין הוא שהיא לעולם אינה מניחה את הילדים והמבוגרים במערך דיכוטומי משמים, אלא מציגה את הזליגה והשבירות. כך עשתה ב"מי שתה לי?" וב"אבא אכל דייסה", וכך גם בספר החדש. הפער הגילי והתפקידים המשפחתיים אכן מציבים את הילדים וההורים בשני מקומות שונים, אך הם אינם נמצאים באותו המקום לאורך זמן.

תגובתם, פעולתם ומאווייהם מניעות אותם מנקודה אחת לשנייה ללא הרף: לעתים הילדים בוגרים ולעתים המבוגרים ילדיים. מערך זה הוא מהותי ביצירתה של סמיט, ו"סיפור אחרי השינה" מבטא באופן משכנע את הדיאלוג הבלתי פוסק בין ילדים להורים. לשמחתי, גם במקרה זה, כמו בספרים אחרים של סמיט, את הדיאלוג החשוב והמפרה בין הטקסט והאיור.

"סיפור אחרי השינה", מאת שהם סמיט. איירה: עינת צרפתי. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 40 עמ'.