איך תעזרו לילד שלכם להיות מקובל בכיתה?

מה באמת חשוב לילדים, שיהיו להם חברים מקובלים או שיהיו להם חברים טובים? תחשבו על זה רגע בטרם תענו - מה יעשה אותם מאושרים יותר?

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>

כתבות קודמות של ליאת קרן : 

• לא רק עונשים: הדרך להתמודד עם ילד בריון
• לבד בהפסקה: טיפול בבעיות חברתיות בגיל ביה"ס
• ילדים, לא לריב: לעבור בשלום את מפגשי אחה"צ
  

לא אחת פונים אליי הורים עם התלונה שהילד שלהם מבודד חברתית, שיש לו רק חבר אחד ושאינו נמנה על חבורת ה"מקובלים". וזה מפריע לו? אני שואלת. כמעט תמיד השאלה מבלבלת את ההורים.

הורים רבים מחזיקים בתפיסה כי ילד מקובל הוא ילד מאושר. מקובל נתפס כילד מצליח - ילד שכולם רוצים בחברתו, נראה טוב, בעל כישורים, מוביל. וכשמקובל שווה הצלחה, איזה הורה לא היה רוצה את זה עבור ילדו?

העניין הוא שזו תפיסה חברתית מעוותת, בעיקר משום שהיא לא מתאימה לכל הילדים, וכתוצאה מכך השאיפה למקובלות יכולה להפוך גורם מכשיל במקום גורם מקדם. גם מספר החברים של הילד הוא לא אינדיקציה לאושרו. יש ילדים שיש להם חבר אחד טוב, חבר בלב ובנפש, שאיתו הם משחקים בבית הספר, מלווים אחד את השני הביתה ונפגשים אחר הצהריים. אם החברות היא שיוויונית ומפרה זה בהחלט יכול להיות מקור לאושרו של הילד והוא לא בהכרח יחפש להרחיב את המעגל החברתי שלו.

ילדים אחרים יחזיקו במספר חברים טובים, איתם הם יפגשו בהפסקות ואחר הצהריים לבילויים משותפים. הם לא בהכרח יהיו "חברים בנפש" אך בהחלט יהיו חברים טובים והילד ירגיש רצוי בקרבתם. תחושת הרצוי היא מרכיב חשוב באושר.

יש ילדים שאין להם זהות חברתית מסויימת. אני קוראת להם "צפים". הם יכולים להתחבר עם המקובלים באותה מידה שיתחברו עם הלא מקובלים, ואכן יהיו להם חברים מכאן ומכאן. נושא המקובלות לא יעניין אותם

כמו מציאת עניין משותף. מאחר והם לא מנסים לדחוף עצמם קדימה הם לא מהווים איום על המקובלים ומצד שני הביטחון שלהם מונע מהם מלהיות דחויים. יש להם מקום טוב באמצע. גם להם פוטנציאל גבוה להיות מאושרים.

הורים לילדים כגון אלו שהזכרתי, שחושבים שלהיות מקובל זה חלום נכסף עבור ילדם ודוחפים לכיוון זה, יוצרים אצלו תחושת כישלון חברתי, גם אם במציאות אין זה כך, והדימוי העצמי שלו עשוי להפגע.

לכן, אם מצאתם את ילדיכם באחד התיאורים הנ"ל כנראה שתצטרכו לשחרר את חלום המקובלות - רוב הסיכויים שזה יותר רצון שלכם משלו. נכון, אתם רוצים בטובתו ומאמינים שהוא יכול יותר, אבל התמונה אותה אתם מציירים עבורו מפספסת אותו, מאחר וברוב המקרים היא מושתתת על הנסיון שלכם והמחשבה שאתם לא הייתם יכולים להיות מאושרים עם חבר אחד בלבד או ללא להיות מקובלים. כמו בהרבה תחומים, גם בתחום החברתי הילד שלכם לא תמיד ידמה לכם ולכן הביטו בו, השאלה שאתם באמת צריכים לשאול היא "האם טוב לו?". אם התשובה היא כן, הניחו לו.

אמא, אין לי חברים

לעומת זאת, אם התלונה על מצבו החברתי של הילד באה מצידו של הילד זה כבר סיפור אחר והזדמנות לבחון איתו את הדברים. למה הכוונה ב"אין לי חברים"? מה הוא עושה בהפסקות? האם הוא מוזמן אחר הצהריים? מנסה ליזום מפגשים? איך הוא מסתדר באינטראקציות חברתיות? מה הוא מזהה כקושי? מה אתם? ואיך ניתן לעזור לו? את שאלת המקובלות השאירו בינתיים בצד. אם אתם רוצים ילד מאושר נתרכז בצורך החברתי שלו, וממילא מקובלות היא לא מדד לאושר.

לפני מספר חודשים הגיע אלי דנה, ילדה בכיתה ג', שסיפרה לי שיש לה שלוש חברות טובות עוד מהגן, אבל הן כל הזמן מציקות לה. היא מנסה לפעמים לשתף פעולה עם ילדים אחרים, אך החברות לא מאפשרות לה.

כעבור שניים-שלושה מפגשים בהם בחנו יחד את מושג החברות וחיזקנו את אמונתה בעצמה ובזכותה לבחור את מה שעושה לה טוב היא שינתה לגמרי את ההתנהלות החברתית שלה: אותן אלו שקראה להן חברות רק כי היו יחד מהגן לא נקראו כך עוד, מאחר והיו מציקות לה והיא זיהתה שאין אלו מעשים חבריים. במקומן היא נפתחה ליצירת קשרים חברתיים חדשים ובתוך זמן קצר התמלא החלל שנוצר עם חברות טובות. דנה סיפרה לי בהתרגשות שהיא אפילו לא הייתה צריכה להגיד להן שהיא כבר לא רוצה להיות חברה שלהן: ההתנהגות שלה השתנתה, היא לא חיפשה את קירבתן, התחזקה וחיזקה קשרים חדשים והישנים, הפוגעניים, באופן טבעי נמוגו.

למזלה של דנה הוריה ראו והוקירו את השינוי שחל בה ולא התעקשו שתשמור על קשר עם החברות הגן בכל מחיר, רק בשביל להישאר בקבוצה המובילה. יותר מזה, בזכות הבטחון שצברה דנה ובחירתה בשינוי החברתי מרצונה, הקבוצה החדשה בה בחרה התחזקה וצברה פופולריות גבוהה מהקבוצה שהחשיבה כחזקה לפני כן.

מיהו חבר אמיתי?

אני חושבת שכדאי להטות את השיח בבית מנושא המקובלות לנושא החברות: מיהו חבר אמת? מה הופך אותו לכזה? איך אתה מרגיש בחברתו? שיחה מכבדת וכנה עשויה להפתיע אתכם לעתים בהשקפות שמחזיק הילד.

יש, למשל, ילדים החוששים מלהביע דעה נוגדת לדעתו של חבר, שמא יפסידו אותו, או מרגישים צורך לתחזק חברות בנתינת ממתקים או העתקת שיעורים. בדקו איתו, האם אלו באמת דברים הכרחיים לשימור חברות? הסבירו לו כי בחברות אמת הילד אמור להרגיש חופשי ונינוח להביע את דעותיו, גם אם הן שונות, ולא להרגיש שהוא חייב לתת, אלא אם הוא רוצה, כדי שיוכל ליהנות מהנתינה ולא להרגיש מנוצל.

דרך לנטרל השקפות אלו היא לאפשר לילד משחק תפקידים קטן ולשאול אותו האם הוא חושב שהחבר שלו צריך לתת לו משהו כדי שישאר חבר, וכן להראות לו שדווקא הילדים שלא חוששים להביע את דעתם, באשר היא, מוערכים יותר בכיתה, גם אם לא תמיד מסכימים איתם. עיזרו לו להבין ולהפנים כי חבר אמיתי ירצה להיות איתו בגלל מי שהוא, וזה יהיה הדדי, כך שהם יהנו מהביחד.

בפגישה שאחרי הגיע גיא קורן וסיפר לי בשמחה שיש לו חבר מכיתה ו'. "חבר אמיתי!", אמר. הם מחפשים אחד את השני בהפסקה, הולכים זה לביתו של זה אחרי בית הספר ונהנים לשחק יחד במשחקי מחשב שונים. גיא הוסיף ואמר שגם לילד ההוא לא היו הרבה חברים וילדים מהכיתה שלו שאלו את גיא: "איך אתה יכול להיות חבר שלו? הוא שמן". "ומה ענית?", שאלתי. "עניתי שזה ממש לא משנה לי איך הוא נראה מבחוץ, משנה לי איך הוא מבפנים וגם שהוא יודע להיות חבר הרבה יותר מהם!". הייתי גאה בו על הביטחון שצבר ועל היכולת לראות מעבר לסטיגמות.

בחברות אמיתית, המושתתת על הדדיות, יש צמיחה, והיא תורמת לביטחון הילדים, בניגוד לקשרים חברתיים אחרים, שעשויים לפגוע בדימוי העצמי של הילד ולשאוב ממנו אנרגיה. אני יודעת, חלקכם ודאי חושבים שבבחירה שלו בנער דחוי הוא חרץ את גורלו. מנסיוני, ההיפך הוא הנכון - החיבור ביניהם דווקא מחזק אותם כפרטים, וילדים שבעבר נמנעו מליצור איתם קשר יראו כעת את הערך בחברות שלהם וינסו להתקרב.

ומה לגבי אלו שחשוב להם להיות מקובלים?

גם להם אפשר לעזור. גם הם צריכים להתחזק ולהאמין בעצמם ולהימנע מהרדיפה אחרי המקובלים, רדיפה שלרוב מעוררת דחייה על ידם או מובילה לניצול. דווקא מהמקום הבוטח יגדל הסיכוי שלהם להשיג את מטרתם זו בהרבה פחות מאמץ.

ואגב, בהחלט יתכן מצב בו יהיו חברים טובים בקרב המקובלים, אך כדי שזה יקרה המטרה והערך צריכים עדיין להיות טמונים בחברות ולא במקובלות, שכן אם המטרה תהיה המקובלות כשלעצמה לא מן הנמנע שזה

יבוא על חשבון חברות אמיתית. כשהמקובלות היא הערך אצל הילד אז כשחבר מקובל יותר יזמין אותו הוא ינטוש את הישן. כך לעולם לא יהיה לו טוב באשר הוא, כי תמיד הוא ירצה להיות יותר. אלו שנרמסו על ידו לא תמיד ישמחו לתת לו הזדמנות שנייה והוא ילמד לא להסתכל לאחור, בשאיפה להיות מלך הכיתה. הוא לא יהיה מרוצה מפחות ואם ישיג את המטרה - מלך יש רק אחד. לא סתם אומרים שבודד בצמרת...

אז אם נחזור לשאלת הפתיחה - מה יעשה את הילדים מאושרים יותר, להיות מקובלים או שיהיו להם חברים טובים, נראה לי כי התשובה ברורה: ללא ספק חברים טובים, כאלו השותפים לשמחה ועצב, מעודדים ומכבדים, שותפי סוד ומשחקים. חבר טוב יאהב ויקבל אותנו כפי שאנחנו, ללא קשר למעמד החברתי שלנו (וזה, אגב, נכון בכל גיל).

זו תחושה נפלאה של קבלה ושייכות אליה אנו צריכים לשאוף שיגיעו ילדינו. יש ברי מזל שמוצאים חבר נפש כבר בגן ויש שביסודי או אף מאוחר מכך, אך כשמוצאים חבר אמת זה לרוב לכל החיים. בין אם הוא מקובל ובין אם לא. ותזכרו - מקובלות היא לא ערובה להצלחה בחיים, ובטח לא ערובה לאושר.