המלאכית מכיתה ו': מרק אפונה
42 שנה לא הצליחה אריאנה מלמד לשחזר את מרק האפונה שהיו מגישים לה במסעדת בית הספר היסודי, ורק אחרי הפגישה עם נעמי בכנסת היא הצליחה במשימה. סיפור על חברות חומלת, מדינה ששכחה לדאוג לאזרחיה ומרק אחד שכולו בטונאדה ממכרת ומנחמת
פתאומית לעד, עוד לפני שהחלפנו מילה, התאהבתי: בשפעת התלתלים, בהליכה הבוטחת, בחיוך שהיה בו - רק אחרי שנים הבנתי - משהו ממראה פניהן של מדונות בציורים של המאה החמש עשרה. התאהבתי בישירות שהגוף הקרין מתוך קלות תנועה, בכריזמה שניכרה לעין.
עוד מתכונים בערוץ האוכל:
היא הייתה בת 12 וקראו לה נעמי ברזין. אני הייתי בת עשר וקצת, ובכל זאת למדנו באותה כיתה. חזרתי ללימודים אחרי שנתיים של היעדרות עקב תאונת דרכים קשה ובאותה הזדמנות גם עברתי לבית ספר אחר וגם קפצתי כיתה, והיא הייתה המראה הכי מרנין בכיתה ו', בית ספר שקמים: כשהסכימה להיות חברה שלי, לא הייתה מאושרת ממני ביקום כולו.
היינו ילדות של עולים חדשים. היא מארגנטינה ואני מרומניה, וביתה היה שונה מאד משלי. אצלנו נחבטו זכרונות שואה בין הכתלים, אצלה היה שמח ונעים, עם אמא גדולה ורחומה שכזאת, שהיו בה גם חן וחסד כלפַּי ואבא חמוד נורא עם שפם.
גם היא עצמה הייתה שונה מאד ממני: חזקה ופראית, בטוחה בעצמה עד מאד ובצדק גמור, לעגנית וממררת חיי מורים בשאלות חכמות נורא, שהפריעו למהלך התקין של השיעור. בעניין הזה התחברנו והפרענו ביחד, כי - כאז כן עתה - לרוב המורים לא הייתה סבלנות לילדות נבונות וחקרניות מדי, תאבות-ידע שכאלה ששותות את העולם בצימאון שאין לו רוויה. ציפו מאיתנו להתנהג יפה יותר, ולא עמדנו בציפיות.
היא לימדה אותי לצייר. אני הראיתי לה את פרק כ"ג בספר יחזקאל עם המלים הגסות. פעם או פעמים התכתשה עם ילדים שלעגו לצליעה שלי, מבלי שאבקש, ומתוך שאני מתבוננת בחרדה פן תסתבך ולא אוכל לעזור לה. חלקנו תפיסת צדק מאד מפותחת, אבל היא חשבה שיש מקום בו המלים נגמרות וצריך להפעיל כוח, ואותי לימדו להגיש את הלחי השנייה.
אני זוכרת את הוויכוחים שלנו על זה ועל בנים, ועל מה באמת חשוב בחיים ואם צריך כבר כעת, בכיתה ו', לצייר נערות מושלמות בשמלת כלה שנעצב לעצמנו או שאפשר לחכות עם זה קצת. נעמי לא אהבה לחכות לכלום.
כל השנה ההיא וזו שלאחריה, אי אפשר היה להפריד בינינו. כשניסו, התמרדנו. אפילו לקבוצה שלה בתורנות-מסעדה הצלחתי להתגנב, ואחד הזכרונות היחידים שמעלים בי דמעות של נוסטלגיה הוא של שתינו יושבות ליד שולחן ארוך עם הר של בצלים לקלף, ודומעות וצוחקות ומתחרות ולא אכפת לנו מי תנצח.
תורנות-מסעדה הוא עניין שצריך להסבירו. נתחיל בכך שהשנה היא 1968, מייד אחרי שישראל הפכה למיני-אימפריה ובטרם חשו בזה תושבי הפריפריה, מוכי צלקות כלכליות מן המיתון הגדול שלפני מלחמת ששת הימים. בקושי גמרו את החודש, אם בכלל: היינו, במימדים של היום, פשוט עניים.
ובמדינה ההיא, לפני שהבינה כי גדלה והתעצמה, היה נהוג להאכיל את ילדי העניים ואת ילדי העולים בבית הספר. איכשהו, מעונייה הרב, הצליחה המדינה לתת לנו, אם לא שקדים וצימוקים, אז לפחות ארוחת צהריים מאוזנת ומזינה, משביעה וטעימה.
כל יום, בלי תירוצים, וכל יום טרי ומתבשל בבית הספר עצמו, במטבח צמוד לאולם הספורט עליו חלשו שלוש נשים עמלניות בסינרים צחורים, מוקפות בגמדים מכיתה ו' שעשו תורנות: טאטאו וניקו והכינו את האולם לסעודת הצהריים של כל בית הספר, בשתי משמרות.
אהבנו מאד. דג חריף-אש ועתיר שום(צילום: לאה גולדה הולטרמן)
קילפו, חתכו, לשו, טיגנו, אפו - עשו כל מה שצריך, ועוד נשארו כדי לחסל, לנקות שולחנות ותאמינו או לא - אפילו לשטוף כלים. איש לא חשב שהמלאכות גדולות עלינו, להיפך. היה ברור שמלמדים אותנו כאן משהו לא פחות חשוב מהרכב הסלעים באזור ים המלח או מבסיס בינארי בחשבון, באדיבות הבובה דודו מהטלוויזיה החינוכית.
למיזם הזה קראו אז "מפעל ההזנה לילדי ישראל". בבית הספר קראו לו "מסעדה". למה לא. ממילא לא הכרנו מסעדות אחרות. שתינו לא הודינו בזאת אז, אבל אהבנו נורא את הימים ההם, שהיו ימי חופשה מן הלימודים הכה-משעממים, שבהם אפשר היה לקבל ליטוף וחיבוק בניחוח כמון מן המבשלות, שבהם התוודענו למטבחים שלא היו נהוגים בבית, והם עתירי תבלינים ומשובבי נפש בניחוחות של טריות אקזוטית ובעושר המסחרר של ההיצע.
אפילו קינוח היה שם מדי צהריים. והמון פירות טריים וירקות וסלטים, והמון לחם לילדים שהיו זקוקים לכך, ותמיד - קיץ וחורף - מגש ענק של מרק באמצע השולחן, לרווחת הכלל.
לימדו אותנו הכל: היגיינה במטבח וזהירות בכיריים, על אבות המזון ויתרונות הקטניות, למה חשוב שהכל יהיה טרי ואיך עושים שהכל - כולל דג-פילה, הדג היחיד שהוגש שם במטבח החלבי לגמרי - ייצא הכי טעים ומגוון שאפשר.
שתינו באנו מבתים בהם הפליאו לבשל, אבל אחרת. ושתינו התאהבנו, ביחד ולחוד, במטבח הצפון אפריקאי המובהק שהיה, לאושרי, מנת חלקנו בבית הספר.
מקצתו הכרנו מן השכנים, שכן גרנו בסביבה בה אשכנזים היו מיעוט מבוטל ומעורר רחמים בקולינריה המפגרת שלו, והשכנים תמיד התנדבו להיטיב עם חיכנו הלא-מפותח בעזרת מטבוחה חריפה-אש (אהבנו!), או דג חריף-אש ועתיר שום (אהבנו מאד!) או גבעה קטנה של קוסקוס מהביל וזרחני מרוב כורכום בעבודת יד. כל הכיף הזה היה זמין בבית הספר מדי יום וגם למדנו להכין אותו כשיחד עם זה למדנו מבלי דעת לנהל מטבח שפוי, הגיוני, מנומק וזול.
מבחינתי, הכוכב במטבח הזה היה מרק אפונה אחד, שדווקא אותו לא למדתי להכין ולא מצאתי לו הדים במחברת המתכונים ששמרתי מאז.
היו בה כל מיני: גולאש מתפוחי אדמה בלבד, עוגת שוקולד מקקאו, חצילים בטעם כבד, קציצות דגים אפויות, פשטידת ירק (בכתב היד הילדותי שלי כתוב בסוגריים, "מעקוד"), מרק עגבניות מעגבניות אמיתיות עם אורז - אבל לא הדבר הירוק, הסמיך והחם שאטריות קטנות מטיילות בתוכו לצד גרגרי חומוס, שפטרוזיליה וכוסברה מנקדים אותו בנדיבות יחד עם תפוח אדמה וגזר וסלרי, שיש בו מכל טוב החורף ושעלותו, כך אני יודעת לחשב היום, פחות משקל למנה.
פתאום זמזום בפייסבוק
שנתיים בלבד נמשך הכיף הזה. מי שמחליט החלטות הרות גורל, קבע שאני צריכה לקפוץ עוד כיתה ולעבור ללמוד מחוץ לעיר, וכך עשיתי. הוריי החליטו שזה הזמן הנכון לעבור דירה, וכיוון שבימים ההם עדיין לא היו טלפונים לכולם, התחילה שנת לימודים חדשה בלי נעמי.
אהבות של ילדים הן דבר מאד מוזר: לעתים קרובות הן עזות בדיוק כמו אלה של מבוגרים אם לא יותר, אלא שלילדים אין כלים לתחזק אותן. וכך קרה שהקשר ניתק, אבל האהבה, תתפלאו, לא דעכה.
נעמי ברזין הופיעה לי במחשבות ובחלומות, ואיכשהו ידעתי שגם אני מופיעה אצלה, ואיכשהו היה בזה די עד לשנים שבהן התנתקנו לגמרי מאשדוד והיינו מבוגרות והיו לנו חיים משלנו וכן, לא חיפשנו זו את זו בכלל.
גם את השיעורים שלמדתי במטבח של בית הספר כבר לא חיפשתי לימים. תאבת דעת, נסעתי בעולם והבאתי הביתה מטבחים מפוארים יותר, עתירי מצרכים יקרים, עתירי עבודה וקושי, מפונפנים שכאלה - ועימם מרקי אפונה אחרים, שאיכשהו מעולם לא ענו על הצורך הבסיסי ההוא של כיתה ו', ואיכשהו מעולם לא הצליחו להיות טעימים די הצורך.
שנים רבות עד כאב, שנים מיותרות לגמרי, לא ידעתי כלל מה אירע לנעמי. רק שנישאה ויש לה ילדים והיא גרה איפשהו בדרום, מעבר להררי חושך. לפני שנים אחדות נתקלתי בתמונה בעיתון של אחת, נעמי מורביה, שדמתה לה קצת, ושוב נתקלתי בשם הזה בעיתון ובמאבקים שהיא עומדת בראשם, הגברת נעמי מורביה, מאבקים חשובים ומתישים ומוצדקים מאין כמותם, אבל כלום לא התחבר לי לנעמי ההיא, נעמי שלי מכיתה ו'.
ואז המציאו את הפייסבוק. כלומר, המציאו אותו לפני כעשור, אבל עבורי הפלא הזה הוא בן פחות משנתיים. ויום אחד מגיבה לי אישה עם תמונה נעימת סבר ושמה נעמי מורביה, ואני מקליקה על הפרופיל שלה ומוצאת שם את הבלתי אפשרי.
כי בתמונת הנושא היתה פייה עם שפעת תלתלים מרהיבה, פיה בת ארבע בערך, בתצלום צבעוני עדכני לגמרי - והפיה הזאת היתה נעמי שלי. איך ייתכן? אז שאלתי איך ייתכן.
אחרי 42 שנה נפגשו כאן. כנסת ישראל(צילום: גיל יוחנן )
נפגשנו כמה שבועות לאחר מכן, ואחרי שיחות סוערות בפייסבוק ובטלפון והשלמת פערים בלילות. נפגשנו בכנסת: היא הגיעה למאבקים שלה, אני לשלי - והמאבקים, איך לא, דומים וחופפים.
דידיתי אליה הכי מהר שיכולתי עם מקל ההליכה בו אני נעזרת, ונפלתי אפיים ליד כסא הגלגלים שלה וחיבקתי אותה וחפרתי לה בתלתלים שכבר התיישרו מאז ובכיתי וצחקתי וליטפתי, ובכלל לא היה אכפת לי מה חושבים העוברים והשבים במסדרון השיש המבהיק.
נעמי מורביה היא יושבת הראש של מטה המאבק של הנכים. לפני קצת יותר מעשור היתה תאונה, ונעמי איבדה בה את הכושר ללכת. מורביה זה מנסים בן זוגה, נסים שחיוכו מאיר כל חדר. גם הוא יושב בכיסא גלגלים, וגם הוא נאבק עם נעמי ועם אלפי אחרים שחיים במדינה העשירה והמתוחכמת הזו בגובה מטר וקצת, ומבלי שהמדינה למדה להתייחס אליהם בכבוד ובאופן שוויוני. אני נאבקת על זכויותיהם של ילדים עם מוגבלות ספציפית וקשה ששמה סינדרום אלכוהול עוברי.
והיא נשארה עקשנית ומרדנית ויצירתית ושמחה, עם אותו חיוך פרה-רפאליטי של פעם ועם אותה נגינה בקול שהדים של מבטא ארגנטינאי משתרבבים אליה לעתים רחוקות ובחן. ולמרות שלא נתראה כל יום בבית הספר של החיים, בו אנחנו כבר גדולות נורא וכבר מורות, בעצם - והיא בכלל יותר ממני, כי היא כבר סבתא לנכדים - אנחנו שוב חברות.
זכרונות עזים, מציפים, מטלטלים מביאים אלי את כל מה שנשמר מאז: ה-ר' המתגלגלת של אמא של נעמי, גולדה ז"ל. שיר ערש בספרדית שלימדה אותי ושכחתי את מילותיו. מראה פניה של השכונה ההיא, אזור ו' באשדוד, כפי שהיה בימים ההם וכפי שהוא עתה. הפחד מפני בית הקברות שהיה סמוך כל כך לבית הספר. ריחות של ערוגה בה גידלנו צנוניות ועירית ובצל וחסה, וחפרנו בידיים והבאנו הביתה נרגשות ממעשה ידינו ונפלאות הבריאה. והמסעדה, איך לא, המסעדה ומרק האפונה שלה.
42 שנה לא ראיתי את נעמי, ועכשיו אנחנו שוב חברות: 42 שנה לא הצלחתי לשחזר את מרק האפונה הזה בדיוק-בדיוק כפי שרציתי, ותאמינו לי שניסיתי עשרות פעמים.
רק אחרי הפגישה ההיא בכנסת, בחום לוהט של יוני האחרון, חזרתי הביתה והתעקשתי להשיג אפונה יבשה איכותית מחנות התבלינים, ומצאתי בעצמי די סבלנות כדי להשרות אותה ללילה ואחר כך ליצר את הדבר שילדיי, כשחזרו מהלימודים, תבעו לטעום מיד ורצו עוד. ועוד. והמון פעמים מאז.
וזה הכל, בעצם. רציתי לחלוק איתכם את הפליאה על כך שמדינה עשירה כמו שלנו כבר לא מסוגלת להאכיל את ילדי ישראל בשום מפעל ממלכתי, את הפליאה על כך שמשא השנים לא ניכר באהבה אמיתית - ואת הטעם, אותו תיאלצו, לצערי, ללמוד לבד - אם תרצו לבשל. ונעמי? נעמי נשארת שלי. פתאומית לעד.
שנעשה סיר מרק? פחות משקל למנה? הולך טוב גם בחורף וגם בקיץ, ותמיד כשרעבים מאד?
מרק אפונה
זה טעים רצח, וזה משתפר למחרת כשתכולת הסיר נראית כמו בטונאדה וצריך להוסיף לה קצת מים ולתקן תיבול בהתאם. יחד עם ברוסקטה מרוחה ברסק עגבניות והמון שום, יש ארוחה.
ברור שאפשר להוסיף לסיר, ברגע האחרון, קוביות בשר מעושן או קצת קבנוס או נקניקיות, אבל אז משהו מהקסם הבסיסי ומהזכרונות הנושנים נעלם לגמרי.
(צילום: index open)
המרכיבים:
250 גרם אפונה יבשה
1 בצל גדול
2 גזרים רעננים
4-5 גבעולי סלרי זקופים בירוק-עז
1/2 צרור פטרוזיליה
1/2 צרור כוסברה
2 תפוחי אדמה בינוניים
2-3 גרגרי פלפל אנגלי
חופן איטריות דקיקות
חפן גרגרי חומוס מבושלים - אפשר מקופסה או מהקפאה
6-7 שיני שום
מלח, פלפל, כמון
3-4 כפות שמן לטיגון (בבית הספר טיגנו במרגרינה)
אופן ההכנה:
- משרים את האפונה במים קרים למשך 12 שעות לפחות. מסננים ושוטפים היטב.
- בסיר גדול, יוצקים לפחות 3 ליטר מים, מכניסים את האפונה, מביאים לרתיחה - לא ממליחים בשום אופן בשלב זה - וכשרותח, מנמיכים להבה ומקפים את הקצף שנוצר על גבי הנוזל.
- מבשלים את האפונה עד שהיא רכה מאד, ממש מתפוררת ומתפרקת. זמן הבישול תלוי בעיקר באיכות האפונה, אבל בתוך שעה בערך הגרגרים הסרבניים יהפכו לנוזל סמיך.
- קוצצים בצל ושום ומזהיבים קודם בצל במחבת שיש לה מכסה, אחר כך מוסיפים שום פרוס דק ומטגנים עד שעולה ניחוח. מוסיפים גבעולי סלרי קצוצים יחד עם עליהם, תפוחי אדמה חתוכים לקוביות קטנטנות וגזר חתוך באותו אופן ממש. קוצצים את עשבי התיבול ומוסיפים. מערבבים, מתבלים במלח, בפלפל והמון כמון ומטגנים על אש ממש קטנה עד שהירקות מתחילים להפריש נוזלים.
- שופכים את תוכן המחבת לסיר המרק, מבשלים 15 דקות, מוסיפים אטריות וחומוס ומבשלים עוד 5 דקות. בודקים ומתקנים תיבול, מכסים במכסה כדי שאדי המרק ייכלאו בסיר.
מומלצים
