פורים הוליוודי: היפים מתחפשים למכוערים
בטקס האוסקר האחרון התמודדו זה מול זה מת'יו מקונוהיי בהופעה שדופה וגרוטסקית, וכריסטיאן בייל עם כרס ותסרוקת מלאכותית. והם לא לבד: כוכביה הנוצצים של הוליווד אוהבים להקריח, להשמין ובאופן כללי להתכער על המסך. זה טוב לקריירה, בדרך כלל
הם יפים, חטובים, מטופחים וזוהרים. אנחנו פשוטי העם מחקים אותם, מתלבשים כמוהם, מסגלים לנו סטייל בהשראתם. אולי אפילו מתחפשים להם בפורים. אבל הם, החתיכים והחתיכות של הוליווד, רוצים להראות שהם יותר מסתם פרצוף יפה, מתעקשים להוכיח שהם גם שחקנים איכותיים. להוריד ולהעלות במשקל זה כבר לא מספיק. לפעמים צריך ללכת רחוק יותר מהמצב הטבעי שלהם ופשוט להיות מכוערים. קשה להאמין, אבל דווקא ההופעות הללו מוציאות מהם את המיטב. איכשהו בסוף, זה מה שאנחנו זוכרים מהם - כשהם מתחפשים אלינו, האנשים הפשוטים.
מת'יו מקונוהיי, "מועדון הלקוחות של דאלאס"
כולם מדברים על השלת המשקל של מקונוהיי (44), שזיכתה אותו בפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר על תפקידו כקאובוי חולה איידס בשם רון וודרוף. אבל אף אחד כמעט לא מדבר על המראה הגרוטסקי שהוא סיגל לעצמו ובעיקר לפניו המצודדים בימים כתיקונם.
מילא עצמות הלחיים המזדקרות מבעד לעור ומזכירות למי ששכח שמאחורי כל פרצוף יפה יש גולגולת, אבל מה זה השפם השחור הזה? ומה עם הבלורית המטופשת שצומחת מעל פדחתו כפאה בלויה? אבל ככה זה כשהדמות האמיתית והחולנית אותה אתה מגלם לא נראית טוב במיוחד, ועל כך השבחים. בשנה הבאה במקום קאובוי, הוא אולי יתחפש לליצן.
כריסטיאן בייל, "חלום אמריקאי"
זוכרים את פטריק בייטמן עם הג'ל בשיער והקוביות בבטן? אז תשכחו ממנו. 13 שנה אחרי "אמריקן פסיכו", בייל (40) איבד כל קשר עם הברוקר הרצחני ההוא שהיה תפור עליו ועל חליפת הוולנטינו שלו, או מברוס וויין וחליפות הבאטמן שלו, ואפשר להגיד שגם עם עצמו. ועל כך הוא היה ראוי לאוסקר, עליו התחרה והפסיד למקונוהיי השנה.
בניגוד לדמויות האנורקטיות שגילם ב"מכונאי" וב"פייטר", כנוכל אירווינג רוזנפלד ב"חלום אמריקאי" הוא העלה במשקלו וטיפח כרס עגולה. לעתים היא אף מחמיאה לו - ולו רק בגלל שהיא מצליחה למשוך את תשומת הלב מהתסרוקת שלו, שנראית כמו לונג איילנד שהודבקה לה יחדיו אחרי הוריקן סנדי. צרפו לזה את האקססוריז שכוללים תליון מגן דוד מוזהב, ומשקפי שמש אריס סאן גלאס סטייל. סטיילינג צעקני למופת, ומשחק מלא ניואנסים שמתעלה עליו.
טום קרוז, "רעם טרופי"
בחור שמנמן, שופע שיער גוף ומקריח עם משקפיים כהים - יסלחו לנו אנשי הליגה נגד השמצה, והם יכולים לסלוח גם להוליווד, אבל נראה כי זהו הייצוג הקולנועי העדכני ליהודי אמריקה (וביננו, זה עדיף על סטריאוטיפ האף הארוך). כך עוצבה דמותו של רוזנפלד מ"חלום אמריקאי", וכך גם נראה לס גרוסמן, מפיק הסרטים היהודי מתוך קומדיית האקשן "רעם טרופי" (לצד מקונוהיי). ומי נבחר לגלם אותו? טום קרוז, שהוא בכלל לא יהודי, אפילו לא בדיוק נוצרי. סיינטולוגיה, זה הקטע שלו.
נהוג לזלזל בקרוז על יכולותיו הדרמטיות, אבל אי אפשר שלא להתרשם מהדרך שבה הוא מצליח לשמר את המראה הצעיר והחתיכי שלו, גם בגילו המתקדם (51). רק לאחרונה ראינו אותו רוקד ושר ללא חולצה במיוזיקל "רוק לנצח", אבל ההופעה שלו כגרוסמן היא פסגת הקריירה שלו בעיני רבים. המוכנות שלו להתבדח על חשבון עצמו ולהופיע קבל עם ועולם כגוץ מזוקן ראויה להערצה, וקטע הריקוד שלו עם השלייקס הפך לקאלט אמיתי:
ניקול קידמן, "השעות"
ב-2001 הגיעו החדשות להוליווד כרעם טרופי ביום בהיר: קרוז וניקול קידמן מתגרשים. הסיבה כמובן אינה הופעתו בכרס וקרחת שתגיע שבע שנים לאחר מכן, אבל מי יודע - אולי כן נוגעת איכשהו למראה הלא מצודד במיוחד שאימצה לצורך צילומי "השעות". זמן לא רב אחרי שהתגלתה ברוב זוהרה ב"עיניים עצומות לרווחה" (לצד קרוז) וב"מולאן רוז'", קידמן הרכיבה במרכז פניה אף לא חינני, ששינה אותן לרעה, ואת הדרך בה נתפסה בעיני הוליווד לטובה.
קידמן לקחה על עצמה לגלם את דמותה של וירג'יניה וולף בגרסה המאנית וגם הדפרסיבית שלה, והתעלתה על פני מריל סטריפ וג'וליאן מור שכיכבו לצדה לא מעט בזכות אותו חוטם שניצב שם באמצע. אף אחד בולט, ואף אחת לא יכולה היתה להתחרות בכך. על התפקיד הזה זכתה השחקנית האוסטרלית לאוסקר היחיד שלה.
אליזבת' טיילור, "מי מפחד מווירג'יניה וולף?"
ב-1960 זכתה טיילור באוסקר הראשון שלה כנערת זוהר שופעת מיניות בדרמה "Butterfield 8" - ממש כמו בחיים האמיתיים. שש שנים לאחר מכן היא זכתה לפסלון מוזהב נוסף - הפעם על גילומה של אישה זועפת, מרירה וממש לא יפה ב"מי מפחד מווירג'יניה וולף?" (כן, שוב היא צצה) - עיבוד של מייק ניקולס והתסריטאי ארנסט להמן למחזה הידוע של אדוארד אלבי.
מי שהיתה הכוכבת הגדולה ובעיקר הנחשקת של הוליווד בשנות השישים, פרצה למסך בגרסה המורחבת שלה עם 13.5 ק"ג שנוספו לגופה. אבל מעבר לתוספת המשקל, היא פשוט עשתה את הלא יאומן והצליחה להיראות פשוטה, מוזנחת וגם בלתי נסבלת - מה שהגביר את ההערכה שמתחת לכל התכשיטים, הפן והזוהר, מסתתרת גם שחקנית ראויה.
ג'וני דפ, "פחד ותיעוב בלאס וגאס"
עם או בלי איפור, בשיער קצר או גולש, ג'וני דפ נחשב לאחד הגברים הסקסים עלי אדמות מזה שני עשורים לפחות, ואף זכה להכרה רשמית של מגזין פיפל ב-2003 וב-2009 (ובאופן אישי על ידי ונסה פאראדי ואמבר הרד). לעתים נראה שהוא המניאק שמצליח לעצור את הזמן, או לפחות את רישומיו על גוף האדם. ממש דוריאן גריי. אלא שאי אז ב-1998, כשהוא באמצע שנות ה-30 לחייו, הוא נאבק בקסם הטבעי שלו כדי לגלם את ראול דיוק ב"פחד ותיעוב בלאס וגאס".
דיוק המטורלל הוא בעצם בן דמותו של הסופר האנטר ס. תומפסון, שהתברך בכישרון כתיבה וקיבולת נאה של רעלנים, אך לא במראה נאה במיוחד. אלו שציפו לראות את הסקס אפיל המתפרץ של השחקן נוטף מן המסך, קיבלו במקום המון זיעה שנוזלת ממצחו וקרחתו החשופים. וגם הופעה אדירה של דפ ברמות חדשות של טירוף.
ג'יימס פרנקו, "ספרינג ברייקרס"
אומרים שאלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים. וכך גם במקר של פרנקו ב"ספרינג ברייקרס", שם הוא מכתים את המראה הבריא והמהוגן שלו, מעטר עצמו בקעקועים ומקשט בפקעת ראסטות. ואם זה לא מספיק, את פיו מפיק המרגליות הוא מצפה במלתעות מתכת - סוג של אמירה אופנתית, לא ממש היגיינית. מת'דון שיק, אפשר לקרוא לזה.
אבל כשאתה סוחר סמים הזוהמה היא דרך חיים (וכמה מפתיע, מאז לוהק שוב כחובב נרקוטים במותחן האקשן המטופש "בחזית"). פרנקו אינו כזה במציאות, והדמות של אליאן עוזרת לחלץ את עצמו מתדמית הגוד-גאי שלו - בשביל זה ישנם החיים האמיתיים. התפנית הזאת נועדה לקולנוע, ושם הוא כובש את המסך עם הכריזמה המלוכלכת שלו. מטונפת בכל קנה מידה - עם ובלי ארבע היפהפיות החטובות שלצדו:
שון פן, "זה בוודאי המקום"
בגיל 51 החליט שון פן להשתטות. אחרי אינספור תפקידים רציניים, לעתים רציניים מדי, שהוסיפו יותר מדי קמטים במצחו, הוא הסכים לשים על עצמו פאה שחורה גדולה, ולצבוע את פניו הקשוחים במייקאפ חיוור. כל זאת כדי לגלם דמותו של רוקר מזדקן ורפה בסרט המעולה של פאולו סורנטינו, "זה בוודאי המקום". כך הפך השחקן ממאצ'ו קולנועי למעין קריקטורה של גבריות רופסת, ולא מאופסת.
למרות זאת, השבחים לא איחרו לבוא - וגם אם לא תמיד הגיעו על משחקו, הם הביעו הערכה על התעוזה שלו. כי לפעמים גם כשאתה מלא בטחון עצמי, והגבריות שלך אינה מוטלת בספק, אומץ הלב הוא להוריד את מפלס הטסטוסטרון ולשנות קוטביות. ובעצם מה אכפת לו למר פן, שעשה כבר וי על מדונה, וגם על רובין רייט בחיים האמיתיים, ורק לאחרונה נהנה מחברתה האינטימית של שרליז ת'רון המהממת.
שרליז ת'רון, "מונסטר"
אבל ת'רון הדרום אפריקאית אינה רק דוגמנית יפהפיה, היא גם שחקנית טובה, ויש לה אוסקר כדי להוכיח את זה. כדי לזכות בו היא היתה צריכה להוכיח לחברי האקדמיה לקולנוע שיש בה יותר מפנים צחורות ועיניים כחולות יוקדות. בניגוד למה שהתרגלה אליו מסט צילומי האופנה, המאפרים בסרט "מונסטר" נדרשו לעבוד שעות נוספות כדי להפוך אותה לדומה יותר לרוצחת איילין וורנוס, שלא פחות מהיותה אישה במצוקה, היתה גם מוזנחת ומכוערת.
ללא הילת הכוכבת ועור הפנים החלק, הצליח ת'רון לעורר את חושיהם של הצופים, גם אלו מביניהם שהשתתפו בבחירות לאוסקר. כשהיא נראית נורא, היא הצליחה לשכנע שהיא גם מרגישה נורא בדמות המעורערת על המסך. הנקבוביות שנפערו בפניה המסותתות, פתחו צוהר לנשמה סוערת וקרועה.
קמרון דיאז, "להיות ג'ון מלקוביץ'"
לאחרונה התוודתה דיאז על חיבתה לג'אנק-פוד שגרמה להתפרצות אקנה בנעוריה, ולעקבות שהותירו על פניה מאז. לא שלא שמנו לב, אבל איכשהו היא הצליחה לבנות לעצמה קריירה כבייב הוליוודית לאורך השנים. מאפרת צמודה ומנתח פלסטי עשו את העבודה. אבל אי אז ב-1999 הכל עבר חלק ב"להיות ג'ון מלקוביץ'". אולי כיוון שכאשתו המוזנחת של ג'ון קיוזק בסרט, היא הפסיקה להתאמץ בלהסתיר את החטטים, והתרכזה בלחשוף את עצמה כשחקנית.
מל גיבסון, "איש ללא פנים"
מה שיש לגיבסון על הפרצוף כגיבור "איש ללא פנים" (1993) זה הרבה יותר מחטטים. אלו הן כוויות עמוקות, שהופכות את דמותו לאדם מיוסר שחי במחשכים. דרמה נוגעת ללב זו, שפכה הרבה עור על פניו השובבות של השחקן, וגם הרבה אור על כישוריו כקולנוען, שכן מדובר בבכורת הבימוי שלו. שלוש שנים אחרי זה הוא כבר זכה באוסקר כבמאי על סרטו השני "לב אמיץ" - שם כבר צבע את פניו בצבעי מלחמה, במקום לצלק אותם.
"איש ללא פנים" אולי לא היווה פריצת דרך מבחינת האיכויות שלו, אולם הוא הוכיח לכל המפקפקים שהכריזמה מקננת בו ומקרינה החוצה גם כשהוא לא קופץ שפתיו כמקס הזועם, או מחייך כמרטין ריגס ב"נשק קטלני". כאן גיבסון הוא אולי איש ללא פנים, אבל הרבה דברים קורים שם בפנים. מה אתם יודעים, הוא אפילו גילה בתוכו את הנפש היהודיה ההומיה שלו עם המונולוג של שיילוק:
אריק סטולץ, "מסכה"
הפריצה הגדולה של סטולץ היתה אמורה לקרות ב-1985 כמרטי מקפליי ב"בחזרה לעתיד", אולם זמן קצר אחרי תחילת הצילומים, החליט הבמאי רוברט זמקיס לוותר על שירותיו וללהק את מייקל ג'יי. פוקס במקומו. אוי לבושה, אבל לשחקן הצעיר והכשרוני היה איפה להסתתר - מאחורי פרצופו הגבשושי של רוקי דניס, גיבור הדרמה המרגשת "מסכה" (בבימויו של פיטר בוגדנוביץ' ובכיכובה של שר), המבוסס על סיפור אמיתי של נער אמיץ החולה בתסמונת קשה המעוותת את פרצופו.
על תפקיד זה סטולץ בן ה-24 היה מועמד לפרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר - ועתה, כשהוא מסתכל לאחור אל הקריירה בגיל 51, הוא כנראה מסמן את ההופעה הזאת כשיא הקריירה. מאז הגיעו תפקידים שונים ומשונים טובים יותר או פחות, אבל לא כאלו שקידמו אותו למעמד של כוכב אמיתי. מתברר שבאמת לא כל יום פורים. אחרי שכבר גילמת מכוער, ועוד בקנה מידה כזה, אף אחד כבר לא מתרגש מהפנים היפות שמתחת למסכה. כאלה יש אלפים בהוליווד.
סטולץ כרוקי דניס ב"מסכה"
