"רוגטקה": סיפור מאת תמר גטר

קובץ הסיפורים "רוגטקה" מקבץ את סיפוריה, ושתי נובלות, של האמנית הפלסטית תמר גטר.הטקסטים  בספר נכתבו לאורך שני העשורים האחרונים, והתגבשו בראשיתם כחלק או בהקשר של יצירות חזותיות שהציגה גטר בתערוכות ובביאנלות שונות בארץ ובעולם.

"רוגטקה" הוא הספר הראשון שרואה אור ב"מעבדה" - סדרה חדשה לספרות ישראלית מקורית בהוצאת "רסלינג", בעריכת נעמה צאל.

מתוך "רוגטקה"

יש כאן מישהו שיודע לבנות רוגטקה טובה וחזקה, אז בבקשה שיגיד איך לבנות אותה ומה צריך ואתם יודעים... תודה מראש. אני מת לבנות אחת!

לא קיבלת עצה טובה. רגל ישנה - מה זה בכלל? קח מילה ממני: תכין לפי ההיגיון. קח ת'רגליים הכי חדשות שלך שלך וצעד לכיוון הכלובים הירוקים של המיחזור (הדברים האלה עם הבקבוקים בתוכם). תוציא בקבוק ליטר וחצי קולה או מי-עדן או ספרייט או פאנטה או פריגת, אבל הכי-הכי מומלץ זה של אייס טי. קיצור תחתוך אותו ככה שישאר רק החלק העליון (שיראה כמו משפך), ברכות! סיימת את שלב 1'. עכשיו לשלב 2':

קח בלון וסלוטיפ. תחתוך קצת מהחלק הישר של הבלון ותגרום לו להיתפס על הפיה של הבקבוק. קח את הסלוטיפ ותביא אותה בליפוף טוב - סיימת את שלב 2'! שלב 3': השלב הכי מסובך... קח משהו קשיח... מומלץ גולה מברזל (כמו גולה של עכבר בלי הציפוי גומי) תכניס אותה לבלון... ותהנה! תזכור לא לכוון על בני אדם/חיות, זה מסוכן חושילינג.

עכשיו לסיפור: הבית שלי נמצא על מין גבעה ומתחתיה יש מדורגים. קיצור יש כביש שהוא במרחק של בערך 50 מטר. יום אחד ראינו (אני ואחי) שיש שם את הטנדר של השכן החולה נפש שלי (הוא אוסף מקררים! סכנה לציבור!) והחלטנו לראות אם נצליח לפגוע בו. בהתחלה השתמשנו עם גולה רגילה (זכוכית) והיא פגעה בצמיג של הרכב (50 מטר!) דפיקה רצינית ביותר בטנדר שהבהילה את הכוסאמא שלו! הוא קפץ כמו מטורף והתחיל לצרוח ע! פעם שנייה שהורדנו ממנה את הגומי... הגולה טסה!

לי יש רוגטקה יותר טובה. בבית הכנסת יש שיחים כאלה שצומחים עליהם דברים ירוקים כאלה... בכל אופן, הדברים האלה מושלמים בשביל זה. אז רציתי להסביר. אז ככה: לפי מה שאני זוכר קוראים לזה פלאג. אני לא חושב שזה חרס. אבל זה נראה בדיוק כמו. ניפצתי עם זה כמה חלונות של מכונית נטושה. פשוט לקחתי בקבוק קולה רגיל. חתכתי את הקצה שלו, (המשפך), ושמתי גומייה. יצא מעיין רוגטקה כזאת. בטוח אתם מכירים. לקחתי חתיכה מהפלאג, משהו בגודל של בורג קטן, (למשל כמו שיש במארזים של המחשב).

שמתי במקום אבן. ברוגטקה. וזה ניפץ את השמשה. ממש עשה חור, וממש ניפץ! חשוב לציין שבלי הרוגטקה זה לא היה מצליח. כי מהירות הזריקה של אדם ביחס לגודל הקטן של הפלא שהחזקתי זה היה פשוט חלש. (לאלה שמתכחשים למציאות, ושואלים את עצמם ורוצים להגיד שגם אבן יכולה לעשות את זה, בבקשה מכם, פשוט תחסכו את זה, כי זה לא!)

עלי לייצר עם הילדים רוגטקה, מלאטקס, ואחרי זה אלמד אותם לרשום את הגומייה המדובללת הזו. אני הולך לתפוס אותם קצר, לא עם חבל, אלא עם נייר ועיפרון. הם יזיעו, הם יתלהבו, הם יכנסו לאמביציה! ואז, הו, הם יקרעו לעצמם את העינים על הרישומים האלה! יהיה מעצבן אבל מעניין. אצלי הם ילמדו גם לחוש וגם לראות; אני יודע בדיוק איך צריך להתחיל איתם כשהם קטנים. אני הולך לארגן לי יהו - קטנים, מקצוענים, בלי יונים ובלי קומזיץ. ומר ל', מה שהוא כבר יעשה עם רוגטקה... החוג לציור שלי הולך להיות פצצה!

הבריון

בִּרְיוֹן וּפְצָצָה בְּיָדוֹ הופיע בְּהַר. עוד ירד גשם. טיפה וקרן אור הצטלבו וכך הוא הופיע לו בתוך מתז צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת. מרוב הבוהק שלאחר הגשם, מרוב שיפעת האור שהציפה את ההרים, אזלו באחת הצְבָעִים, דהו כלעומת שבאו. הראות הייתה חדה להדאיב. הביריון עם הפצצה שלו הופיע, ובו ברגע זה היה מוֹפָע אָבוּד; הוא עמד לו שם באור הגדול עם הפצצה ביד.

מאין, לא ברור, הגיחו אנשים חמושים ולפני שהצליח הביריון הזה לזוז ימינה או שמאלה, תפסו אותו, תלו אותו על עץ חרוב, שרפו וברחו. עתה מצויה שמה גוויה. פגר, אמרו שתי נשים בכעס ומררו בבכי שעה שהתירו בעמל רב את החבל מעל צוארו. אדווה וגליה שמן. נח לו קשקש אחד לבן על אחד משיפוליו של הבריון ההררי הזה.

מי שמת, אמרה גליה, זה מהשכל שהוא כאילו נחצב, לא מאבן אלא... אלא כאילו ממתכת... ואדווה ענתה לה בקול מרוסק; תרדי מזה, זה אבקן.

ג'יפים וניידות הגיעו. אמבולנס. הו, כן, כל הסיפור מחדש: איך שוב הוא מופיע בהר. הר אבני, הר של טרסות; איך מופיע שם בריון של הר של טרסות ופצצה בידו. הוא יורד בהר, טרסה טרסה, רגל אחר רגל, כל רגל טרסה. אפילו לא הרים אבק, פוסקת אדווה בחימה שפוכה, וגליה גם היא פולטת מילים אל תוך האויר הצלול גם עתה, לאחר השריפה: לא פלא, הרי ירד גשם. ריח מתקתק תלוי באויר. יהודי, היא מוסיפה, כן, רק לא יונה צלויה!

דמעות זולגות על לחייה, "כי שקט הוא רפש, הפקר דם ונפש למען ההוד הנסתר!".

אז הוא יורד בהר ועולה בגרדום, והוא מורד בגרדום ושוב עולה בהר, טרסה אחר טרסה, מפל של טרסות של הר אבני בתוך מתז צבעי הקשת... המון הר בהר מופיע; כי הוא מופיע.

היה בחור אחד שבור מפרקת בבור, בעכו. שומר לא היה עליו, גם לא העליון, ואמו מתה, רחוק, לוחשת לאיש בקסדה: גם בני בריון, עם פצצה בידו הוא יופיע בהר.

אני הצצתי שמה אל תוך הבור הריק. כמעט נשבר אפי, עוד רגע והוא נתקע ממש בעצם החזה מרוב שהשתוחחתי להביט מטה אל תוך הבור - גוב ריקבון ועפר.

לו בא רגע של תבונה, עב אחד מעל בתוך השמים הזכים וחוגה גבוהה- גבוהה מרחפת שם. לשניות מסודרים האבקנים על הסלע, שוב נחים להם אחדים על גווית הביריון, עד בוא משב.

אני כאן, יושב, מדמיין דברים, כמו בתורנות.

הנה חבל התלייה, אומרת גליה, לא נשרף.

קטע מתוך הסיפור "רוגטקה", מאת תמר גטר. הוצאת "רסלינג". 288 עמ'.