יש לנו חתיכת ליגה / טור

המגרש בהדר יוסף הוא כמו אולם של קולג' ליגה שנייה בארה"ב. הרעש חזק אבל נעים, העידוד רציף, מנעד גילאי הקהל נע בין ילדים זכים עד ותיקי העיר, וכולם לובשים אדום ומכווני מטרה. הפרחים לארז אדלשטיין לפני המשחק מהמינהלת היו גם בשביל הקהל. אחרי הרבה זמן, זה מרגיש שמאמן הנבחרת בא מהעם, מהפרולטריון. ארז מוחא להם כפיים חזרה. הוא יודע מי בנה לו את התפקיד.

העובדה שהפועל ת"א סיימה בין ארבע הגדולות עם תקציבה הבינוני והפציעות המשמעותיות של שחקניה המובילים, הוא הישג עצום למאמן ולמועדון כולו. איכות הניהול והשקיפות שלו, הטיפול באוהדים, הקשר עם הקהילה (מרגש לראות את ילדי העובדים הזרים מבי"ס רוגוזין מניפים את דגל המינהלת לפני המשחק) והפיכת כל משחק לחוויה. וכמובן הכדורסל. המעניין, המרגש, והמאומן ביותר בליגה. בניית שלם שגדול כמה מונים מסכום חלקיו וחוזיו, והוויתור המוחלט על אגו לטובת הקולקטיב. הפועל הישנה והטובה כמו בחזונם של המייסדים חיים גלובינסקי, מיכה שמבן ועמי שלף.

אשדוד הייתה יריבה ראויה למעמד. עונה קשה, מקום אחרון, פציעות, החלפת מאמן, אבל נלחמים על כל נקודה, במשחק ובליגה. ממזרים עם כבוד שרוצים לשרוד. משה מזרחי היה אדריכל המהפך בחצי השני. הישראלים נלחמו, הזרים קלעו, ואשדוד הייתה שם עד הסוף. אבל גם כשהיה ברור שנס-ציונה הפסידה (בזכות מהדורת "מבט" שדחתה את פתיחת החצי השני) והמקום הרביעי מובטח, הפועל המשיכה את המוטו — עולים לנצח כל יריב, בכל מצב, כי זו הדרך שלה לשחק כדורסל ויכלה גם לחזרה של אשדוד, שהופכת בהדרגה לבני-יהודה של הכדורסל. איכות משחק גבוהה והפסדים אכזריים על הבאזר.

אז ירושלים והפועל ת"א הדליקו את הליגה. חיפה האלופה איזנה אותה. מכבי איפשרה לליגה לגדול ואז התאימה את עצמה והתיישבה בצמרת. יש לנו חתיכת ליגה. והמחזור האחרון התהלל והתעלה, כמו מתאבן לשלב הבא, שיהיה הגשר בין הליגה הרגילה לפזמון הפלייאוף, בשיר על הליגה הטובה בעולם בשבילנו, אוהבי הכדורסל הישראלי.