קולנוע בשבת - בין דרך ההלכה לדרך השלום

כשאת חרדית, העולם יודע לכאורה מה את חושבת. זה כמו הצהרה או הכרזה. אין לך את הפריבילגיה להיות, לבחור, להחליט. בעבר, כחילונית, תמיד שאלו אותי מה אני חושבת ומהן דעותיי. כחרדית, זה כאילו לא מעניין אף אחד כי כבר יודעים, אך אגיד לכם בפשטות שאף אחד בכלל לא יודע מה אני חושבת. המסגור השיטתי של "סטריאוטיפ מעצב" עושה עוול לי ולחרדים רבים ומשלל צבעי הקשת - וכן, יש קשת! מתחת לשחורים ולשלל כיסויי הראש יש קשת מגוונת, צבעונית ואנושית.

אני אישה חרדית ואם לשבעה עם כל מה שזה אומר - בעלי אברך בכולל, בניי לומדים בתלמוד תורה ובנותיי מתחנכות ברוח בית יעקב ואני מקפידה על כשרות, שבת וצניעות. אני מודה, הגבולות של הפרט מיטשטשים לפעמים מול גבולות ההלכה. זה לא פשוט, זו מסירות נפש. יש כאלו שמצליחים יותר ויש שמצליחים פחות, אבל אל תקבעו לי ואל תגידו לי מה אני חושבת ומה אמורות להיות הבחירות שלי, כי אז אתם שוללים ממני גם את זכות הבחירה.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

למה הם מסרבים להכיר במדינה יהודית? / שאול רוזנפלד

המחאה נגד סגירת הסינמה סיטי בשבת. ארכיון (צילום: גיל יוחנן)

סוגיית הסינמה סיטי, שהגיעה לפתחו של בג"ץ בעקבות עתירת תנועת "התעוררות", היא לא סוגיה אוניברסלית של האם לפתוח או לא קולנוע בשבת. זו סוגיה ירושלמית. ירושלים היא עיר מגוונת וזו הייחודיות שלה. גדלתי כאן ואני זוכרת את המאבקים סביב קולנוע אדיסון שהתנהל על קו התפר של השכונות החרדיות. כיום, על חורבות בית המריבה - הקולנוע הישן, הוקמה קריית סאטמר החדשה.

התבגרתי לתוך הקונפליקט בין חרדים לקולנוע. לא במקרה תחום המחקר שלי מגשר על שני הקטבים האלו: קולנוע וחרדים. הקולנוע היה כלי הנשק החם של החילונים במלחמת התרבות בעיר. הקולנוע על שלל תכניו הדיר ציבור שלם מהאופציה להיכלל על אוהביו. הוא השאיר ציבור שלם מחוץ לגדר. עד שלא נוצרה אלטרנטיבה פנים-סקטוריאלית התחום הזה נחשב למוקצה. לא בגלל הכלי אלא בגלל התוכן.

אז בעד או נגד? כמי שגדלה כחילונית והתבגרה כחרדית אני מכירה את שני צדי המטבע. אם ההלכה אוסרת לחלל שבת אני לא יכולה להיות בעד אבל מצד שני אני לא בוקית ואין ביכולתי לכפות על ציבור שלם לדבוק בדרכי או להאמין כמוני. זה גם לא יעזור, ישנה או יועיל. מה גם שאני נגד כפייה מכל סוג. כפייה שוללת מהאדם להיות בן חורין. כפייה גם שוללת מהאדם להיות בן חורין בעבודת השם. אני מאמינה שאם האמת היא אחת ומוחלטת, בלאו הכי כולם יגיעו אליה בסוף. אם אלחם על סגירת הסינמה סיטי בשם ההלכה אשניא את ההלכה על ציבור שלם שהסיסמה שלו היא "חיה ותן לחיות" ואז מה הרווחתי במלחמת האחים הזו?

איפה השכל?

האשליה של "כפה עליהם הר כגיגית" היא מגמתית כי רק אלוהים יכול לכפות הר, לא בני אדם. ואם כל התובנות האנושיות לא מצטמצמות ל"דע את מקומך" פספסנו משהו.

כמי שמכירה את שני צדי המטבע אני יודעת שמדובר על מרחק שמיים וארץ. קשה לאדם חילוני להבין אדם חרדי בדיוק כשם שקשה לאדם חרדי להבין אדם חילוני, אבל איפה השכל? איפה היושר האינטלקטואלי? גם אם קווים מקבילים לא ייפגשו לעולם הם עדיין חיים זה לצד זה ותמיד עדיף שלום גם אם זה אומר להעלים עין (בינינו, אני לא אלך לסינמה סיטי בשבת וגם לא אשוטט באזור).

נכון, ההלכה ישרה. שבת היא קדושה ומעל הכול. מי שלא טעם את טעמה של שבת כהלכתה לא טעם טעם גן עדן. בשבילי שבת היא "מטען" לבטרייה, ולעומת זאת מי שמחלל שבת יוצר חלל פנים-תודעתי שמשמעותו הישירה היא ריקנות. זה מספיק עונש, לא? אני לא מתווכחת חלילה עם ההלכה ולא עם העובדות - העובדה היא שהקולנוע הישראלי הכי הצליח בראשיתו - אז היו בתי הקולנוע סגורים בשבת. העובדה היא שסרטים כמו "אושפיזין" ו"למלא את החלל" הצליחו מאוד גם בלי להיות מוקרנים בשבת. העובדה היא ש"סינמה סיטי" מזכיר את קולנוע אדיסון כי הוא על קו התפר - בין מבני הממסד החילוני ומול קבר האדמו"ר מזוויל וקריית האומה המתהווה בצביון דתי. העובדה היא גם שיש כבר בתי קולנוע ירושלמים שפתוחים בשבת ושאי-פתיחת הסינמה סיטי לא ימנע מההמונים את הבחירות שלהם.

המחלוקת הזו לא צריכה חלילה להרתיע. קונפליקטים מעין זה הם חלק מסוד הקסם של ירושלים. השאלה הנותרת היא רק איך מלבנים אותם. עם ההלכה כמובן לא מתווכחים, אבל עם המציאות? אני מאמינה שסוד הקסם של היותך אדם ירא שמיים טמון בהבנה שכל המעגלים בסוף נסגרים, בהבנה שה' אחד, בהבנה שכוח וכפייה לעולם לא יוכלו להיות התשובה האמיתית.

מרלין וניג, חברת מועצת הקולנוע, מרצה וחוקרת, מחברת הספר "הקולנוע החרדי" בהוצאת רסלינג. היא נשואה לאברך ואם לשבעה, חברה בסל תרבות ארצי.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il