"יותם - בלש פרטי": תעלומה מיותרת

"יותם - בלש פרטי" הוא הספר הראשון בסדרה בת שלושה ספרים אודות ילד בשם יותם, בנו של בלש במשטרה, המתגורר בירושלים, ונחוש להיות בלש פרטי. עד מהרה מגיעה לפתחו הזדמנות לחקור בעצמו - חרף התנגדותו העזה של אביו - תעלומה שהמשטרה אינה מצליחה לפתור: גנבה שיטתית מבנק במרכז העיר. אירועים שונים פוקדים את יותם במהלך חקירותיו, והוא מגלה אומץ לב, חושים חדים ויכולת לבנות תכסיסים נועזים עד לפתרון התעלומה, שאינה מפוצחת באופן ישיר על ידו - אך לו תפקיד מהותי בפתרונה.

"יותם - בלש פרטי". הוצאה מחודשת לספר ישן

בלש אמיתי

גלילה רון-פדר-עמית היא אחת הסופרות המצליחות ו"הפוריות" ביותר שכותבות בעברית. במשך קרוב ליובל שנים היא מפרסמת ספרים לגילים שונים, ולצד ספרים שעוסקים בחוויות חברתיות ורגשיות קשות, זוכות להצלחה במיוחד סדרות הספרים הרבות שלה, שברובן חבורת ילדים המבצעות פעילויות בעלות אופי בלשי והרפתקני (כמו "ג'ינג'י", "טולי תעלולי", "מנהרת זמן" ו"כס"ח"). הספר "יותם - בלש פרטי" שונה מסדרות אלו, מכיוון שבמרכזו דמות אחת של ילד (בהמשך מצטרף גם רפי, "עוזרו" הצעיר ממנו), והעלילה בנויה כעלילה בלשית גרידא, עם מידה מסוימת של הומור, בעיקר עצמי, ופערים תפיסתיים, המתבקשים אולי נוכח גילו הצעיר והפרשייה הבוגרת והמסועפת שבה הוא משתתף.

בקריאה עכשווית של הספר ניכרת כתיבה בוסרית משהו ומיושנוּת סיפורית על גבול האנכרוניזם, שכמובן אינה מורגשת או צורמת, כאשר מדובר ביצירות ספרות מעולות אל-זמניות. בעוד מהדורות מחודשות של ספרים מתורגמים נוטות להתהדר בתרגום מעודכן המובא כתחליף לזה המיושן, בספרות המקור לא נוטים לרוב "לעדכן" את הטקסט המקורי, אלא להסתפק בהדפסתו מחדש. כבר היו מקרים שבהם הסופרים או העורכים שיפרו את הטקסט המקורי ולעתים גם "התאימו" אותו לרוח התקופה. על מהלך זה ניתן להתווכח, בייחוד כאשר מדובר בספרים לגילאים קטנים יותר, שבהם ההתערבות עלולה לכלול שינוי של מילים שכבר אינן בשימוש - למילים עכשוויות.

במקרה של "יותם - בלש פרטי" לא התבצעה עריכה מחודשת או ניסיון לקרבו לקהל חדש. יש לכך חשיבות וערך, מכיוון שהילדים נחשפים לילד שמשתמש באסימונים ולא בסמארטפון, לאבא שכותב במכונת כתיבה ולא ב-MAC, ולשיטות בנקאות שכבר אינן קיימות. טוב שהתפאורה, הרקע והסביבה של הסיפור נותרו כפי שהם, אך נדמה שלא נעשה עבודה קפדנית ומקיפה על הטקסט עצמו, הרווי בבעיות תחביריות, שגיאות בניקוד ופיסוק שגוי. תופעות אלו קיימות לאורך הספר כולו. הן צורמות מאוד, ומלבד העניין העקרוני - הן גם מסרבלות מאוד את הקריאה.

יתרה מכך, ניסוחיה של רון-פדר-עמית נוטים להיות לעתים מסורבלים או פשטניים. היא מרבה להשתמש בביטויים גבוהים ובאמירות בוגרות (יש לזכור שהספר מסופר בגוף ראשון מפיו של ילד בן 10 לערך) ויחד עם זאת, להציג משלב ילדי ושפה דיבורית. כיוון שאין קול של מספרת בסיפור, הפערים בין המשלבים - גם אם ניקח בחשבון את התקופה שבה נכתב הספר, בזמן שביטויים שנתפסים היום כגבוהים היו שגורים יותר - פוגעים באמינות. בנוסף, אפיון דמותו של הגיבור הצעיר, חיתוך דיבורו וסגנון התנהגותו, עוצבו על ידי הסופרת בצורה כמעט חובבנית. מעניין לבחון זאת מול הספר הראשון בסדרת "ג'ינג'י", שראה אור באותו זמן - משום שהתמה המרכזית של שני הספרים דומה, ו"ג'ינג'י" דווקא בשל ומגובש פי כמה.

כיוון שיותם מספר את הסיפור, הוא מרבה בניתוח עצמי ובפנייה לעצמו, אך הדבר מוביל לאמירות משונות כגון: "יותם יקירי, עלית על הדרך הנכונה!" או: "עכשיו צאו וראו" - כשהוא מדבר אל נמענים בדיוניים, ובעצם לעצמו. פעמים רבות הניסוחים שבהם הוא משתמש חושפים את הסופרת הבוגרת שכתבה את דמותו, ואינם מסייעים ביצירת דמות ילדית משכנעת (מרגיזה במיוחד הערת סוגריים בזו הלשון: "אל תחשדו בי שהסתלקתי מבית-הספר או הזנחתי את הלימודים, אלה היו ימי חופשת הפסח"). ככלל, בניית העלילה הבלשית-דרמטית נמסרת בסרבול, במידה מסוימת, בהתאמה לאופן שבו היא מעובדת בתודעתו של הגיבור הצעיר.

כפי שיותם מסתבך ולא מבין, גם קריאת הטקסט מוליכה גם אותנו לבלבול ולאי בהירות, אך לא נוכח בנייה מוצלחת של המערך הבלשי ושל התעלומה המסתורית. בגלל אותם ניסוחים בעייתיים, היעדר מיקוד נרטיבי ברור ומהימן - ישנה תחושה של חוסר אחיזה במתרחש. והרי כתיבת ספרי מתח ובלש - גם לילדים ולנוער - מחייבת מהסופר/ת לשלוט ביד רמה בעלילה ובבניית הנרטיב, ועל ידי כך לתעתע בקוראים.

"ג'ינג'י". העלילה היתה תפורה היטב

עניין בעייתי נוסף בספר הוא סופו. למעשה, התעלומה נפתרת על-ידי אביו של יותם ועל ידי דמויות משנה בוגרות. ליותם אמנם תפקיד חשוב בפתרון, אך הוא בעצמו אינו מבין כיצד נפתרה התעלומה, וצריכים להסביר לו את המהלכים הדרמטיים ביותר שהתרחשו בעלילה - ולא נמסרו גם לקוראים. מהלך זה, כמוהו כשמיטת הקרקע מתחת לקרקע של הילדים: כאילו נאמר שהם יכולים להשתתף בהרפתקאות, אבל מי שבסופו של דבר יסדר את העניינים יהיו המבוגרים.

ההחלטה לתת לאביו של יותם - הבלש המשטרתי - לסגור את כל הקצוות,

מקוממת במיוחד נוכח העיצוב השיטתי של דמותו כאדם קפריזי, לעגני וקשוח, שמסרס שוב ושוב את מאווייו של בנו להיות בלש פרטי. פרט לדמותו של הילד רפי, כל הדמויות מעוצבות בצורה בעייתית ולא משכנעת מספיק. יתרה מכך, העלילה מתרחשת בסביבה גברית לחלוטין, שבה שולטת כוחניות ורמייה. רק שתי נשים נמצאות בסיפור, והן מוצגות בצורה מגוחכת ואפילו בזויה משהו, ובעיקר משנית מאוד לגברים. נוכח התמקדותה של רון-פדר-עמית ברבים מספריה בערכים חינוכיים והומאניים, ייצוג זה מפתיע ובולט לרעה בקריאה עכשווית.

כיוון שבניית העלילה אינה מוצלחת כל כך, הסיפור מצליח לעניין רק לפרקים, והטקסט רווי בשגיאות דקדוקיות. נותר היה לקוות שהאיורים המחודשים, עליהם אחראי מנחם הלברשטט, יעניקו טעם טוב לספר. איור הכריכה המוצלח יוצר ציפייה שכזו, ומספר איורים אכן מוצלחים, אך גם כאן ישנן בעיות: האב מאויר כשהוא מחויך בסצנה שבה כתוב שוב ושוב שהוא זועף וכועס; כאשר יותם נמצא עם שני ילדים קטנים ממנו כלל לא ניתן להבחין בפערי הגילים, והמאייר התעלם מהטקסט שציין שרפי לובש סוודר ואייר אותו לבוש חולצה קצרה; באיור שבו מושיט יותם לבעל קיוסק את כרטיס הביקור שלו הזוויות בעייתית וגורמת לחוסר פרופורציה בגבהים, ועוד.

שיבושים מהותיים אלו מוסיפים לתחושה שלמעשה לא היה צידוק אמתי להוצאה מחודשת של הספר "יותם - בלש פרטי", לא מבחינה ספרותית ולא מבחינה תרבותית, ואם כבר נעשה מהלך שכזה, הוא היה צריך להיעשות בצורה קפדנית ומוצלחת יותר.

"יותם - בלש פרטי", מאת גלילה רון-פדר. איורים: מנחם הלברשטט. הוצאת כתר. 118 עמ'.