ילד הנוטה למות: הורים יקבעו או בית משפט?

בכמה מקרים נאלצו שופטים להתמודד עם עתירה שהציבה אותם מול הדילמה הקשה מכל: הורים התנגדו לטיפול מאריך חיים בילדיהם ועתרו נגד מערכת הבריאות. בית המשפט העדיף לא לקחת את הגורל בידיו

עו"ד מוטי ארדעדכון אחרון: 14.03.14 , 00:06

פעוטה בת כשנה, ששאפה מזון לריאות ונחנקה, הועברה לבית החולים כשהיא מונשמת. תקופה ארוכה אושפזה כשצינור ההנשמה מוחדר לפיה, עד שבית החולים ביקש לבצע בה ניתוח להנשמה גרונית שהיה צפוי להיטיב את חייה ולהאריך אותם. הוריה התנגדו נחרצות וביקשו לתת לה את ההזדמנות לנשום בכוחות עצמה. לדבריהם, במידה שלא תצליח - הרי ש"תלך לדרכה".

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

בעוד בית החולים הזהיר כי ניתוק מכשיר ההנשמה יביא למות הפעוטה, ועמד על דרישתו לנתחה מכוח חוק זכויות החולה, ביקשו הוריה להביא בחשבון את סבלה הצפוי מאשפוז כפוי ומתמשך שסופו אינו ידוע. הם עתרו לבית המשפט להורות על ניתוקה מהנשמה.

לקריאת פסק הדין המלא - לחצו כאן

מומחה מטעם בית המשפט, שקבע שהפעוטה ערנית מאוד ושאינה חולה סופנית על אף השיתוק המוטורי שממנו היא סובלת, רק חיזק את דעת השופטים. "שלמות גופה ונפשה" של הפעוטה גברה על שיקולים אחרים, ונפסק שגם לו הייתה נכנסת להגדרות חוק החולה הנוטה למות, הרי שעל פי אותו חוק עצמו, ככל שמתגלעים חילוקי דעות בין הוריו של קטין לבין הרופא המטפל בו - תכריע בעניין הוועדה המוסדית, הידועה גם כוועדת האתיקה.

הגורל בידינו?

ועדת האתיקה מונה חמישה חברים: משפטן, שני רופאים, פסיכולוג ונציג ציבור או איש דת. היא מקבלת את החלטותיה לאחר ששוכנעה שהטיפול הרפואי ישפר במידה ניכרת את מצבו של הקטין, גם בניגוד לדעת הוריו. הוועדה היא הגוף המיישם את מגמת החוק והפסיקה, ששמה לנגד עיניה את ערך הצלת החיים בלבד ולא את רצון החולה או האפוטרופוס שלו.

גם סיפורו של ילד בן שמונה, הסובל מפגיעה שכלית ומוטורית קשה מלידה וכן ממחלת כליות מתקדמת, ממחיש את חוסר האונים של ההורים. הרופאים ביקשו לערוך לו טיפול דיאליזה מסוים, שבלעדיו יתכן שהיה מת. הוריו סירבו, ולאחר הליך משפטי ארוך, שהגיע עד בית המשפט העליון, נפסק כי רווחתו של הקטין היא הקובעת וכי כל עוד התועלת בטיפול גדולה מהסיכונים הכרוכים בו, וכל עוד לא מדובר בחולה סופני, הרי שיש לבצע את הטיפול.

אילוסטרציה. השופטת: "אין לקחת את הגורל בידינו"(צילום: shutterstock)

פסק הדין מהדהד קביעה קשה שהורים לילדים בעלי מוגבלויות חמורות מתמודדים עמה יום יום. "ניתן להצר על כך שגורל קשה כל כך הוא מנת חלקו של הקטין ושל הוריו", כתבה השופטת טובה שטרסברג-כהן והוסיפה: "אלה הם החיים שהוענקו לו ולהוריו עמו. אין לקחת את הגורל בידינו ולמנוע הארכתם".

החלטה רציונלית?

אלא שנקודת המבט השיפוטית אינה מקהה את משוכות היום יום עבור ההורים: הנטל הכלכלי כבד מאוד ולא תמיד יש מי שיסייע לשאת בו. ילד המרותק למיטה וכבול למגבלות קוגנטיביות ופיזיות כאחד עולה לא מעט כסף. ההורים לא בהכרח יכולים לתבוע את הוצאותיהם,

והסיוע מהביטוח הלאומי לא תמיד מספיק.

האם בתי המשפט לוקחים זאת בחשבון? האם השיקול הכלכלי - שעבור ההורים הוא מציאות יומיומית קשה - רלוונטי להחלטות לבצע טיפולים מאריכי חיים במי שגם הוריהם ויתרו כבר על חייהם?

דבריה של השופטת שטרסברג-כהן נותנים הצצה להלך הרוח השיפוטי, אך לא מספקים תשובה מוחלטת: "ההורים, אוהבים ומסורים ככל שיהיו, עומדים אל מול ההחלטה כשבשיקולי טובת ילדם מעורבת מערכת רגשית עזה. במערכת זו מתערבבים רגשות אשם, צער, סבל אישי, פגיעה כלכלית, פגיעה בחייהם, בתא המשפחתי הנורמלי ועוד. מערכת זו מחלישה את היכולת לקבל החלטה רציונלית".

לא ניתן להתעלם מכאבם של הורי הפעוטה, שעמדו בתוקף על כך שלא יתנו לבתם לחיות כ"צמח" למשך 20-10 שנה, שיהפכו ללוויה מתמשכת עבורם ועבורה. אלא שהחוק והפסיקה קובעים, שאין בין חייו של בריא לבין חייו של חולה או לוקה בגופו, ועל כן מסרבים בתי המשפט "לשחק את אלוהים" ולמנוע הארכת חיים, קשים ככל שיהיו.