סרט וראיון: מאחורי המסכה של טל זגרבה
המחזאי טל זגרבה (25) מסיר את המסכות שלו על המסך. ביצירתו הראשונה "אינקוגניטו" שיחקה חברתו דאז. עם תחילת צילומי "הומור" היא נפרדה ממנו, והותירה אותו עם זעקה שתהדהד גם בפסטיבל קאן, אליו התקבל הסרט: "דווקא הצרחה הזו, באחד הרגעים הדפוקים בחיי, הביאה אותי לשם". צפו
תכירו את טל זגרבה. הוא בן 25 מקריית אונו והוא חוטא בכתיבת מחזות וגם תסריטים. אז מה עוד אתם צריכים לדעת עליו? מה עוד יש שם מאחורי המסכה? על כך אתם יכולים ללמוד משני הסרטים הקצרים שהוא יצר עד כה: "אינקוגניטו" המוצג כאן בפניכם במלואו, ו"הומור" אשר התקבל לתוכנית "Short Film Corner" בפסטיבל קאן שיתקיים בחודש מאי הקרוב. בשני הסרטים נוכחת המסכה - לא כתחפושת לפורים, אלא כדרך חיים.
"זה פועל עליי בשני רבדים: אחד, אני מאמין גדול באוניברסליות. כשאני מייצג דמות באמצעות מסכה - קו כללי - אני לא מספר רק עליה, אלא על הייצוג הסימבולי שלה. זה יכול להיות כל אחד,
ולרוב, זה תמיד אני. אמנות ויצירה בכלל מבוססות על דחלילים - אובייקט שדרכו אתה מדבר על עצמך. הפריבילגיה שלנו כיוצרים היא לבחור את השם של הדחליל. אני אוהב להשאיר את זה פתוח, לקרוא לדחליל בשמו: 'דחליל'.
"ברובד השני, אני אוהב מסכות פשוט כי משעמם פה. כולם נראים אותו דבר, מתלבשים אותו דבר, מתגייסים לצבא אותו דבר, מטיילים בחו"ל אותו דבר, גומרים תואר אותו דבר, לוקחים משכנתא אותו דבר, מוכרים את נשמתם לשטן אותו דבר. רבאק, נמאס ללבוש כמו תלבושת אחידה בבית סוהר את הפרצוף ה'נורמלי' והמשעמם שיש פה לכולם. אם הדרך לצאת לחופשי מהנורמה היא ללבוש מסכה, אז תקראו לי זורו".
מאחורי זגרבה שבעה מחזות שעלו בצוותא ותיאטרון תמונע, וגם כמה תסריטים שעליהם עבד בין השאר עם דובר קוסאשווילי, דני לרנר, רון לשם ואחרים. כחייל כתב ב"במחנה", וגם היום הוא עוסק בכתיבה לעיתון. עם זאת, "אינקוגניטו" - עבודתו הראשונה כבמאי - הוא סרט נטול טקסטים המתמקד באישה, במסיכה ובזיכרונות שביניהם.
"הרבה פעמים אני מהרהר למה הנוסטלגיה נופלת עליי? איך היא נכנסת לי לעור בלי שאף אחד הזמין?", אומר זגרבה, "הסרט הזה הוא בדיוק על זה: על נוסטלגיה, שכמו אישה בלתי אפשרית לועסת את שפיות דעתי, אבל לפחות משאירה אותי עם חיוך. 'אינקוגניטו' עוסק בזכרון. בגעגוע. איך חפצים מסוימים מהעבר מעוררים בנו רגשות. זה יכול להיות תליון ישן, בושם בלתי נשכח או אפילו צעצוע עץ. החפץ עצמו פחות מעניין, מה שמדהים זה האופן בו האדם מנהל דיאלוג אילם ונוסטלגי עם חפץ תמים, משליך עליו את עברו ושואב מתוכו זכרונות. זה אשכרה להוציא מים מתוך אבן".
ואיפה הסרט הזה ניצב על הסקאלה הנוסטלגית שלך?
"אני מתייחס לסרט הזה כך. צילמתי אותו לפני יותר משלוש שנים ומשחקת בו מי שהיתה אז החברה שלי. הרבה שנים לא ראיתי את הסרט, ועכשיו, ממרחק הזמן, חבורת הפיקסלים הדיגיטליים הזו - שהיא טכנית לגמרי מבחינה פיזיקלית - עושה לי פתאום הר געש בבטן".
כמה שנים אחרי החברה עזבה, והר הגעש פרץ החוצה כזעקת מצוקה, שהיתה טריגר יצירתי בתוך תהליך ההפקה של "הומור" - סרטו השני. "הגעתי אל הצילומים עם ידיעה תסריטאית ברורה שיש פרצוף שכובש את העולם - רק שלא היה לי מושג איך הפרצוף הזה נראה", מספר זגרבה, במשך שבועות ארוכים תהיתי איך תראה ההבעה, אבל לא הצלחתי למצוא שום דבר מספיק עוצמתי.
"ואז בצירוף מקרים שטני כמעט, בדיוק ביום בו התחלנו לצלם, חברה שלי מזה חמש שנים עזבה אותי, לקחה איתה את החתולה וגם את הלב המדמם שלי. הייתי כל כך נסער, כל כך מלא מצוקה וחוסר אונים, שלפתע לא היה ספק מה תהיה ההבעה: צרחה. צחוק הגורל: דווקא הצרחה הזו, שנולדה באחד הרגעים הדפוקים בחיי, היא זו שהביאה אותי לפסטיבל קאן".
ואכן צחוק הגורל הוא מריר, מתגרה, כואב, ממש לא מצחיק - ועל כך מדבר "הומור" וגיבורו הליצן הבוכה. "האמת שזה בעיקר סרט טרגי", קובע הבמאי, "העלילה מספרת על אמן-רחוב מתוסכל שמנסה ליצור קירבה עם עוברי אורח, ליצור אינטראקציה אנושית. אלא שאף אחד לא ממש משתין לכיוונו, אז המצוקה הפנימית של הליצן מתפרצת החוצה בצורת הבעת פנים מלאת כאב - מין זעקה כזו. למרבה האירוניה, דווקא היא זו שכובשת את פרצופי ההמונים".
הסרט, שנתמך על ידי הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, צולם כולו בתוך מגרש חניה אחד ענק, בתוכו הוקמו לוקיישנים באמצעות תפאורה - חנות בגדים, בית חולים ואפילו אולפן חדשות. הצוות שהתנדב מנה לא פחות מ-11 שחקנים שהצטלמו לאורך שני לילות גשומים, וביניהם אלדד פריבס, ריקי בליך ושמוליק קלדרון.
איך היית מגדיר את הסגנון הקולנועי שלך?
"אם הייתי יודע מה הסגנון שלי - מיד הייתי מחליף אותו. אני בורח מהגדרות כמו מאש. אני יוצר מתוך חיפוש. העולם הזה, ובייחוד המין הנשי שבעולם הזה, הוא תעלומה שאני שמח להקדיש לה את חיי. עם השנים גיליתי שיש אינסוף דרכים להיות עצוב - אבל רק אחת להיות שמח: לא להיות עצוב. אז בספקטרום הזה אני חי - בין עצבות ללא-עצבות - שבמובנים רבים זה כמו לחיות בין לא-שמחה לשמחה, רק בלי הקיטש הכרוך באושר.
מאז צאתו התקבל "הומור" להקרנה בפסטיבל הקולנוע האירופי העצמאי בפריז (בקטגוריית סרטי הדרמה הקצרים הלא אירופים) ולאחרונה כאמור, נבחר גם להשתתף במסגרת הסרטים הקצרים של פסטיבל קאן.
איך אתה מסביר את זה שהסרט נוגע גם לאנשים בחו"ל?
"כנראה שיש הרבה אנשים שמתחשק להם לצרוח בעולם הזה".
יש לכם סרט קצר שתרצו להציג ב-ynet? אתם מוזמנים לפנות אלינו: indie.ani@gmail.com
