ניצול אושוויץ: נמצאו חותמות? המספר מלווה

"אני לא צריך לשמוע שמצאו משהו באושוויץ כדי להיזכר. המספר על היד שלי והזיכרונות הנוראיים משם מלווים אותי מאז בכל יום", כך הגיב אתמול (יום ה') אברהם בינט (76) - ניצול מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו - בעקבות הפרסומים שלפיהם נמצא הציוד שבעזרתו קועקעו האסירים היהודים.

עוד סיפורים חמים – בפייסבוק שלנו

בדיווח שהופיע אתמול ב"טלגרף" הבריטי נמסר מפיו של מנהל מוזיאון מחנה ההשמדה, פיוטר ציוונסקי, כי הציוד שנמצא כלל חותמת עם הספרה 2, שתי חותמות עם הספרה 3 ועוד אחת עם הספרה 6 או 9. ציוונסקי הציג את החותמות והעיד כי מדובר ב"ממצאים החשובים ביותר שנמצאו זה שנים".

אברהם בינט(צילום: מוטי קמחי)

אברהם בינט, שנשלח למחנה ההשמדה בגיל שש עם אמו ושני אחיו, זוכר היטב את היום שבו קועקעו על זרועו הספרות 140005. "מיד כשהגענו למחנה עברנו סלקציה", הוא מספר. "את אימא שלחו ימינה לעבודה ואותי, את אחי התאום ואת אחותי הקטנה שלחו שמאלה לתור ל'מקלחות' ובעצם לתאי הגזים ולמשרפות". שלושת הילדים ניצלו בדרך נס כשקצין גרמני שלף אותם ומסר אותם ל"ניסוייו" של הצורר הנאצי יוזף מנגלה.

"דקות לפני המוות הבטוח ניצלנו", משחזר בינט, שנולד בצ'כוסלובקיה וגורש לאושוויץ ב-1944. "אחרי שהפרידו אותי מהתור הגיע השלב של הקעקוע. זה לא היו רק חותמות, עשו את זה באמצעות סיכות והדיו נכנס אל הבשר לעור. זה היה הליך כואב מאוד, קשרו לנו את הידיים אל השולחן ועמדו מסביב חיילי אס.אס עם מכונות ירייה. מאז המספר הזה ליווה אותי לכל מקום".

שלושת הילדים שהופרדו מאמם שרדו במשך תשעה חודשים את התנאי הבלתי-אפשריים של מחנה ההשמדה, שכונה על ידי הניצול והסופר ק. צטניק "פלנטה אחרת". בינט, שעלה לארץ ב-1950, סיפר: "זה היה גיהינום שאנחנו ניצחנו". בארץ הקים בינט משפחה ענפה: חמישה ילדים, 19 נכדים ותשעה נינים. "המספר היה בשבילי תזכורת תמידית לזה שהגרמנים רצו להשמיד אותי ואת המשפחה שלי. אני לא יכול לעשות להם כלום אבל המשפחה שהקמתי זו הנקמה שלי".

"ליהודים הוסיפו משולש"

משה העליון (89) היה בן 18 כשגורש לאושוויץ מסלוניקי. "יום למחרת, כשהגענו למחנה, עברנו רישום וזה היה מפחיד בהתחלה. היינו עדיין בהלם ההגעה למחנה, הלבישו אותנו בבגדי אסירים ומי שקעקע אותנו היו אסירים אחרים. עברנו משולחן לשולחן, קעקעו אותי בזרוע ואחרי כמה ימים ליהודים שבינינו הוסיפו משולש מתחת למספר שסימל את יהדותנו".

משה העליון(צילום: מוטי קמחי)

באפריל 1941 הגרמנים כבשו את עיר הולדתו של העליון ביוון. "במשך יותר משנה הם לא נגעו ביהודים, נזכר העליון, "ב-1942 הם לקחו אנשים לעבודות כפייה ולמחנות ובאפריל 1943 גורשתי עם בני המשפחה ברכבות במסע בלתי-אפשרי של שבוע לאושוויץ- הובילו אותנו כמו בהמות".

במחנה ההשמדה הוא נשלח לעבודת פרך וניצל לאחר שנשלח לטיפול רפואי והתיידד עם אסיר פולני שהעביר לו מזון. "באושוויץ מי שלא עבד מת, הועסקתי בעבודות כפייה בקבוצת עבודה

 בחפירת תעלות ביוב ובעבודת בשביל קצינים יהודים. ספגנו מכות וסבלנו מרעב קשה".

"השם שלנו היה על המספר" 

העליון, שמתגורר כיום בבת ים, אומר על הקעקוע שנחרט על עורו: "אני לא מסתכל על המספר, מי שחי באושוויץ, דברים כאלה לא משפיעים עליו. מבחינתי, זה סמל שעבור הגרמנים זה כל מה שהיינו, מספר. לא היו לנו שמות, לא היינו בני אדם, אפשר היה לעשות לנו הכול. השם שלנו היה המספר על הזרוע. כשרצו לדעת מי אתה ביקשו שנרים את השרוול".

קולט אביטל, יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל, אמרה בהתייחסה לממצאים החדשים כי "מציאת ציוד הקעקוע מאושוויץ מעלה בקרב הניצולים תחושות וזיכרונות כואבים על חותמת שהוטבעה בבשרם ועל המספר שאותו הם נושאים על ידם עד היום. עם זאת, יש לכך חשיבות רבה לאור מספרם הרב של מכחישי שואה ברחבי העולם. כל הוכחה שכזו מציבה אותם בפני מציאות שקשה להתעלם ממנה ומסייעת להנצחה ולהכרה בזוועות שאירעו".