הפנים העצובות של מיסוד הזנות

מולי יושבת פזית (שם בדוי), אישה שורדת זנות. היא בת 37, חייה רצופים באסונות. היא ממררת בבכי ובתגובה לשאלתי מה עשוי לגרום לה להרגיש טוב יותר, היא מסבירה שכל מה שהייתה רוצה כרגע הוא חיבוק מאימא. לא מיליון דולר, גם לא זהב ויהלומים - רק חיבוק מאימא. שגרת החיים שלנו נעדרת ממי שחיים בגיהינום הזנות.

לצערנו, סיפורה של פזית אינו חריג. אלו חייהן של רוב שורדות הזנות - בניגוד למיתוס הרווח על אותן סטודנטיות "שובבות", ש"חוגגות את המיניות שלהן" וחוסכות סכומי עתק שבעתיד יממנו בוודאי את לימודי הפוסט-דוקטורט. המציאות שמוכרת לאלו העוסקים בעבודת שטח בתחום עגומה בהרבה.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

האקדח עדיין על השולחן בבית / רלה מזלי

פזית מטופלת בהוסטל, וכשמזכירים את רעיון מיסוד הזנות, אני רואה לנגד עיניי את הפנים העצובות שלה. מישהו רוצה למסד את הזוועה הזו, להפוך את האסון שלה לסטרילי, מאורגן. "הרי חקיקה נגד התופעה תוריד אותה למחתרת ותרע את מצבם של העוסקים בתחום", הם מסבירים. לכי תסבירי להם שקשה להעלות על הדעת מציאות גרועה מזו של פזית.

הרציונל העומד מאחורי רעיון המיסוד הוא שתופעת הזנות היא רעה חולה הקיימת משחר ההיסטוריה ואם לא ניתן למגר - נשפצר. נאפשר רישום לצרכי מס (מי לא תרצה להציג עצמה בפני הרשויות כ"זונה גאה"?), נגן מפני תקיפות אלימות של לקוחות (תוך התעלמות מוחלטת מהיותה של הזנות צורה מובנית של אלימות מינית) ומפני מחלות מין. לצורך המטרה הזו אין צורך במיסוד התחום. משרד הבריאות כבר מפעיל פרויקט מבורך המספק לנשים ולגברים העוסקים בזנות בדיקות רפואיות שוטפות.

סוגיית מיסוד הזנות מאתגרת אותנו עם עצם הגדרת המושג "מקצוע". האם העובדה שאדם "משתכר" עבור פעילות מבזה הופכת את אותה הפעולה למקצוע? האם גבר העומד במרכז הרחוב ומפציר בעוברים ושבים שיכו אותו עד זוב דם תמורת תשלום הופך ל"מורבץ מקצועי"? ואישה המשכירה את רחמה לטובת זוגות חשוכי ילדים תהפוך ל"יולדת פרופסיונלית"? האם עצם קבלת התגמול מהווה תנאי מספק להגדרת הפעולה כמקצוע?

המיתוס השגור גורס כי הכניסה למעגל הזנות איננה אובדן צלם אנוש אלא בחירה "מודעת" וחופשית. מעניין לגלות כי אותו שיח על אודות ה"בחירה" בזנות לא מתקיים סביב התנהגויות הרסניות אחרות. נתקשה למצוא כאלו שיגנו על זכותו של אדם המכור לסמים להזריק מנה נוספת בדרכו אל האבדון או על זכותו של אותו מובטל נואש לפרנסה לחתום על חוזה בלתי חוקי הכובל אותו למעסיק בתנאי עבדות. נו, זכויות האדם וזה. רק כשמדובר ב"בחירה" הרסנית של נשים וגברים שניתן לגזור קופון מאיברי מינם, להפוך אותם למוצר בשירות "צרכיהם הטבעיים והבלתי נשלטים" של צרכני הזנות, נשמע את אותו שיח מתנער, המקדש את "זכותו" של אדם לקיים יחסי מין עם עשרות זרים מדי יום, תוך פגיעה אנושה בכבודו ובחירותו.

כולנו מוצרים בפוטנציה 

נטיית לבנו הטבעית היא להפנות את המבט מגיהינום הזנות. התכנים קשים מנשוא והמראות צורבים את העין ואת הלב. אלא שהרעיון החברתי העומד מאחורי הזנות מאיים על כל אחת ואחד מאתנו, גם על אלו המשוכנעים כי הזנות מצויה בשולי החברה ורחוקה מהם שנות אור. בחברה שבה צורכים איברי מין של אוכלוסיות מוחלשות, כולנו הופכים למוצרים בפוטנציה. מלחמה עיקשת נגד גיהינום הזנות היא מלחמה על זכותו של כל אחד מאתנו לחיות בחברה המוקיעה אלימות מינית מכל וכל.

בשנתיים האחרונות מתקיים דיון סוער סביב החוק להפללת לקוחות זנות ושיקומם בקהילה. החוק לא יחסל את תופעת הזנות, והוא גם לא מציע דרכי התמודדות סביב שיקומן המורכב והסיזיפי של אותן נשים למודות הטראומות. אלא שתפקידו של חוק אינו רק למגר תופעות פסולות. תפקידו גם להגדיר את גבולות המוסר, לסמן קו ברור בין טוב לרע - ומין חסר הדדיות, שלא מתוך תשוקה או משיכה או ערגה, הוא מין איום ונורא.

נשים בזנות מכונות לעיתים "מופקרות" - והן אכן הופקרו. תחילה על ידי משפחתן, בהמשך על ידי הממסד ולבסוף על ידי החברה. אקט מיסוד הזנות מהווה הצהרה חד-משמעית לפיה נואשנו מהמאבק בתעשייה וויתרנו עליהן סופית. כל מה שהן מבקשות זה שלא תוותרו עליהן.

טל לוי, סטודנטית לתואר שני לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, מתמחה בהוסטל "אופק נשי" המסייע לנשים שורדות רחוב.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il