מציאותרפיה: כך התגברתי על מאניה-דפרסיה

במהלך השירות הצבאי הסדיר חליתי במחלת הנפש מאניה-דפרסיה , ובעקבות כך פיתחתי את שיטת ה"מציאותרפיה". השיטה מביאה לבחירת מציאות שבכוחה להרחיק אותי מהקוטב החולני, והיא אפשרה לי במהלך השנים התקדמות רציפה ללא נסיגות. עוד בימי קדם עשו כנראה שימוש בשיטות דומות, כשתרופות פסיכיאטריות לא היו בנמצא. מצאתי כי שיטה זו מועילה למתמודדי-נפש ולא פחות מכך ל"בריאים".

• עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו
  

עוד על מאניה-דיפרסיה:

• חיים מקצה לקצה: להתמודד עם מאניה-דיפרסיה
• מאניה-דיפרסיה: איזה טיפול מייצב את מצב הרוח?
• מוזיקה לנשמה: רילי שרה על המאניה דיפרסיה שלה
  

בשנים שבהן פיתחתי את התיאוריה ציפיתי, לראשונה בחיי, לבואו של התקף ביפולרי - ולא כדי לכרוע ברך בפניו אלא כדי "לקרעו לגזרים". בדיעבד, התברר שלא הייתה זו שחצנות סתם. באמת ובתמים התכוננתי לבואו וניסיתי לתכנן בקור רוח את דרכי המאבק, עד כמה שניתן לתכנן מראש מאבק עם מפלצת כה אדירת כוח ובלתי נראית לחלוטין. היום אני יודע שלאותה היערכות היה ערך מוסף, כיוון שאפילו לפני שנקפתי אצבע היא כבר נסכה בי רוח של תקווה.

ומול ההתקף הדיכאוני שפרץ, רוח התקווה הייתה אנטי-תזה שנשבה בגבי והיוותה גורם מחזק. אמנם בזמן ההתקף הייתי שרוי ברמה מסוימת של דיכאון מרפה ידיים וצופה במציאות מבעד משקפיים כהים, אבל בו בזמן גם פיעמה בי אותה תקווה קורצת שהבטיחה כי אצליח לחלץ את עצמי מהמצב הדיכאוני באמצעות המציאותרפיה שבניתי תיאורטית בארבע השנים שקדמו להתקף. הרוח האופטימית הזו הייתה מנוגדת בהחלט לרוח שנשבה מההתקף הדיכאוני.

"הרגשתי שאני שוכן בגיהינום"

תחילתו של התקף זה התרחשה בהתגנבות ערמומית של סימפטומים, שהלכו והחריפו במהירות. לפתע מצאתי את עצמי סובל מחשיבה דיכאונית ומייסרת, מנדודי שינה, מיקיצה מוקדמת, מחוסר תיאבון, מדכדוך ונטייה לבכי, מאי שקט רב, מהפרעות בריכוז, מדפיקות לב והזעה מוגברת, ממחושים בבטן, מחרדות בעוצמה גבוהה וממחשבות שווא. כל יציאה לרחוב הייתה גיהינום. על פי התיאוריה הפשוטה שפיתחתי, פעילות היא האמצעי הראשי הנוגד דיכאון. כלומר: היצמדות עקשנית לסדר יום מתאים.

כל זמן ההתקף הרגשתי שאני שוכן בגיהינום. בצאתי לעבודה חרדתי באופן חריף מאוד, במחיצת אנשים זיעה קרה הייתה מתחילה לשטוף אותי, ירדתי במשקלי וכל יום הייתי בוכה ומבקש את המוות. בבוקר רציתי שיגיע הלילה, ובלילה - שיימשך לעד.

לא שגיתי באשליות. ידעתי בבירור שלא ניתן לבלום באחת רכבת שטסה במהירות. ידעתי שקרב הבלימה ייארך זמן ויהיה מלווה בסבל רב. אבל באמצעות היצמדות עיקשת ונחרצת לסדר יום קבוע ניצחתי את ההתקף וזכיתי בהזדמנות ענקית לצבור כוחות, אם אמשיך להילחם.

ידעתי היטב שכל משבר שלא אשלוט בו לא רק יפגע בשגרת חיי אלא יסיג אותי לאחור, יוריד אותי למדרגה התחתונה, יכריח אותי להתחיל לבנות את כל חיי מחדש. וזו עבודת פרך.

המציאותרפיה הביאה לכך שהחזקתי מעמד במקום עבודה אחד 12 שנים תמימות, ובשש השנים האחרונות לעבודתי לא החסרתי אפילו יום עבודה אחד.

"בכל יום הייתי בוכה ומבקש את המוות"(צילום: index open)

שלבי המציאותרפיה

1. זיהוי מוקדם של ההתקף. במציאותרפיה הזיהוי המוקדם של ההתקף הוא תנאי הכרחי. תמיד אמרתי: צריך להרוג את הנחשים כשהם עוד קטנים.

2. שינוי תרופתי מתואם. סביר להניח שבזמני התקף יש לשנות מינונים ו/או סוג התרופות. ביקשתי מהרופא שינוי תרופתי שיתמוך במאבקי, אך לא כזה שיהפוך אותי ל"זומבי" שאינו מסוגל להיאבק.

3. פעילות מול כיוון החולי. כשהמשבר אוחז בי ומתחיל תהליך של אובדן אחיזה במציאות - היאחזות במציאות תוביל להתנתקות מאחיזת המשבר. א) דיכאון גובר מוביל לצמצום פעילות, לכן הגברת הפעילות מובילה לצמצום הדיכאון. ב) היפומאניה (שלב מקדים למאניה) מתגברת מובילה לפעילות יתרה, לכן מינון הפעילות היתרה יוביל להרחקת ההיפומאניה.

אחרי שבלמתי את ההתקף הדיכאוני הראשון כבר ידעתי שיש סיכוי טוב שאוכל לבלום גם את ההתקף הדיכאוני הבא. כך נוצרה התחלה של תחושת ביטחון מוגבר ביחס למחלת הנפש. הרגשתי והבנתי שהתקפי הדיכאון אינם דומים למפלצת בלתי נשלטת, אלא מדובר בישות שבאמצעים מתאימים אפשר לרכוב על גבה, לרסנה ואף לבלמה.

כך בלמתי ביתר קלות התקף דיכאוני נוסף, שארך רק כעשרה ימים הודות לקיפוד ראשו. בהמשך הגיח התקף מאני, וביצעתי הפחתה מרבית של נפח פעילויותיי עד לבלימתו.

בלימת ההתקפים הביאה לי רווחים עצומים. יותר מכל, המציאותרפיה נטלה מחיי את החרדה האיומה מפני ההתקפים המזוויעים ובייחוד הכחידה את הזעזועים שכה פגעו בשיקום שלי לאורך השנים. היא אפשרה לי לחיות את חיי ללא חשש מפני התקפים שיפילו אותי מדי פעם לקרשים ובכך יטרפדו את המהלך השיקומי הרציף שוב ושוב - לא עוד לחפש עבודה אחרי כל התקף, לשקם קשרים חברתיים ולסגל מחדש אורחות חיים.

אני מודע לאפשרות שהשיטה לא תעבוד לפתע וההתקף ישתלט עליי עד שאהפוך חסר אונים, אך אני מאמין בדברי הפילוסוף ניטשה כפי שציטט ויקטור פרנקל: "מי שיש לו בשביל מה, יוכל לסבול כל איך".

.

המאמר המלא מפורסם בספרו החדש של צביאל רופא, "על המסלול – ממחלה להחלמה", בהוצאת אוריון.