"פנים לבנות": ביירות מדממת מבעד לדפים
אליאס ח'ורי מציג בספרו "פנים לבנות" את מלחמת האזרחים בביירות של שנות ה-70, באמצעות מבנה מורכב, דיאלוגים נוקבים וסיטואציות שרק מלחמה עקובה מדם יכולה לייצר
לפעמים רושם ראשוני הוא דבר מטעה. לפעמים, בספרים מסוימים, אולי הוא אפילו מטעה בכוונה. הרושם הראשוני שמקבלים מ"פנים לבנות" של אליאס ח'ורי (מחבר "באב אלשמס") הוא של ספר צעקני, סנסציוני, שלוחץ באופן מיידי על כל בלוטות הרגש האפשריות - ולא מרפה. ממש כמו המון של נשים מקוננות צווחות שמתנפל עליך - ואתה לא יכול לנוע מרוב ריח של דם, גוויות מרוקבות, איברים מרוטשים ויריות שעפות לך מעל הראש.
"פנים לבנות" מנסה לפתור את תעלומת הירצחו של ח'ליל אחמד ג'אבר בעת מלחמת האזרחים הנוראה שהחלה בשנות ה-70 בביירות, שכמו ברוב מלחמות האזרחים בהיסטוריה המודרנית, הותירה מאחוריה יתומים, אלמנות, אדמה חרוכה, עיי חרבות, ואתגרה אלמנטים אנושים בסיסיים. זו מלחמה בה אנשים נהרגו כל יום מבלי למצמץ, ולא היה ברור מי בעצם לוחם כנגד מי ועבור מה.
רוב הדמויות בספר התרגלו למוות כדרך חיים, והצליחו לשכנע את עצמן שזה נורמלי והגיוני להרוג שכנים שאתה חושד בהם במשהו, להתעלל עד מוות במי שאולי גנב, וגם לרסס בקלשניקובים רחובות שלמיםץ אבל בספר הזה, משהו במוות של ח'ליל אחמד ג'אבר הוציא גם אותן מאדישותן. ח'ליל לא היה חלק ממרחץ הדמים הזה, הוא היה תמהוני שלא הזיק לאף אחד, ובטח לא נקט עמדה במלחמה הארורה, ובכל זאת התעללו בו ורצחו אותו והשליכו אותו למזבלה. פתאום, דווקא המוות שלו הוא מוות מיותר שראוי לחקור, שראוי לכתוב עליו ספר. כי מי לכל הרוחות יכול היה לענות ולרצוח אותו?
קרנבל של אלימות
המבנה של הספר אינו שגרתי. הוא מתחיל בפתח דבר של דמות המספר, שמכריז על כוונותיו לפתור את תעלומת הרצח בצורה מפוכחת - למרות שמסתמן אין לה פתרון ממשי. בהמשך הוא מורכב ממונולוגים של דמויות שנתקלו בח'ליל בשלב כזה או אחר, וכולם כתובים באותו מקצב, ומתארים קרנבל טרגי של אלימות, דם וייאוש. לעתים התוצאה היא מונוטונית ומעמיסה, כסחרחרה טלנובלית, אך לפרקים מכחולו של חו'רי מצייר את התמונה גם בצבעים נוגים יותר, ומפליא בתיאורים ישירים, נוקבים, בעלי פיוטיות שותת - אם כי זו נחבאת ונבלעת בשצף - כמו למשל רגע הממחיש את מצבו של ח'ליל:
"הוא לא ראה דבר מלבד האצבעות. הן נמתחו ונמתחו כאילו היו קשורות בחוטים. הוא רצה להגיד לאצבעות שיסתלקו. אבל האצבעות הלכו והתקרבו לעבר עיניו. הן נכנסו לתוך עיניו. העולם נבצע לפתע באדום. אחר כך ראה את כל גווני הקשת. ואת השמש אשר זרחה ושקעה. השמש ישנה. השמש מתה".
למרות עומס התיאורים והמונולוגים, ככל שהספר מעמיק, העליהום התודעתי הזה מעט שוכך, אם כי כמובן המאורעות הטרגיים לא. מבעד הערפל המצווח, נגלית לאטה תבונתו של המספר והבחירה המושכלת שלו במבנה המיוחד, ובאופן בו הוא פורש את התחקיר הלכאורתי. לפתע כל הדמויות מתחילות להתחבר בצורה זו או אחרת, ובריון עם שן זהב המופיע במונולוג הראשון, צף במונולוג מאוחר יותר, כשיש לו שם, פנים והיסטוריה.
כך, באמצעות הפרטים האנושיים ההולכים ונשזרים, מצטיירת לה התמונה הפנורמית המצמררת של חיים בעת מלחמת אזרחים, והיא, כמובן, לא מספקת שום רגע של זיכוך.
באמצעות התמונה המתבהרת, ניתן להבעין את העוני הבלתי נסבל, את אי הודאות, את הבריונות, את האינטרסנטים, ובמעט אפילו, את הכוחות הפועלים בתווך. ראוי לציין במיוחד את פרק המונולוג של הלוחם מחמד אל סייד, שהוא האלגנטי והמורכב בפרקי הספר, גם בזכות דמותו המורכבת של סייד עכצמו, גם בזכות אי אילו דיאלוגים נוקבים, חכמים ומפעימים, ובעיקר בזכות סיטואציות שרק מלחמת אזרחים יכולה לייצר.
אז על אף הרושם הראשוני המעט בעייתי, "פנים לבנות" הוא ספר מיוחד ולא שגרתי, לפחות כשבמיטים על מנעד הספרות הערבית המתורגמת בשנים האחרונות - כי הרי כל תרגום מערבית הוא אירוע חגיגי כשלעצמו. הרושם הראשוני אמנם עלול להבריח את הקורא רגשית ותודעתית מהסיפור, אך מדובר על ספר חכם, בעל מבנה מרשים, שעובד היטב נוכח המציאות הנוראה המתוארת בין הדפים. מעין ראשומון חסר תוחלת שמסיר את הערפל מבעד החסמים שאנו כל כך אוהבים לכסות בהם את עינינו.
"פנים לבנות", מאת אליאס ח'ורי. מערבית: יהודה שנהב שהרבני. הוצאת הקיבוץ המאוחד, הכבשה השחורה. 221 עמ'.
