נשארה שעות נוספות וזומנה לשיחת נזיפה

כולם מכירים את המחקרים לפיהם אנחנו עובדים יותר שעות מרוב המדינות המפותחות, אבל הפריון שלנו לשעת עבודה דווקא לא מהגבוהים יחסית. תוסיפו לזה את המצב התמידי של ליהטוט מתמיד בין המשפחה לעבודה ותבינו למה רבים מההורים מתוסכלים. אז למה אנחנו ממשיכים להיות במצב מתמיד של "פול גז בניוטרל"? כי עד עכשיו התייחסנו לקונפליקט בין עבודה למשפחה כבעיה של אמהות בלבד. לא הבנתם? תיכף תבינו.

• סקר: 80% מהגברים בעד חופשת לידה לאבות
• לראשונה: מעסיק יצמצם פערי שכר
• יום האישה 2014: שכר הנשים נמוך ב-34%
  

בואו נדבר רגע על הקושי של אבות עובדים בישראל: בעוד שאמהות רבות משלמות מחיר בעבודה מכיוון שהן עובדות עד שעות אחר הצהריים המוקדמות - אבות רבים משלמים מחיר אישי כבד על הדרישה החברתית לשמש כמפרנסים עיקריים - מכיוון שהם עובדים עד שעות הערב המאוחרות.

במקומות עבודה רבים התפתחה הנורמה לפיה עובד טוב ונאמן נחשב מי שעובד הרבה שעות, מה שאומר שאבות רבים אינם מוצאים את הזמן להיות עם ילדיהם, שלא לומר לפתח תחביבים וכישורים נוספים. כך, אנחנו שומעים יותר ויותר על אבות שרוצים לקחת חלק פעיל בגידול הילדים שלהם ולא מצליחים.

לאמהות יש לפחות את הלגיטימציה לעזוב בשעה 16:00 על מנת למהר ל"משמרת השנייה" של טיפול בילדים ובבית. המשמרת הזו, אגב, קשה לפעמים יותר מעבודה במשרד.

(צילום: shutterstock)

לאבות עובדים רבים לעומת זאת, אין לגיטימציה כזו, אלא אם כן הם גרושים. שמתם לב שהעובדים הגרושים אצלכם יוצאים פעמיים בשבוע בשעה מוקדמת? שמתם לב איך כולם מקבלים את זה בהבנה ואפילו בהערכה? אם אתה אבא, אתה צריך כנראה להיות גרוש כדי לראות את הילדים שלך בשעות האור.

ילדים זה לא כביסה

ההנחה שמסתתרת מאחורי הנורמה החברתית הזו, היא שאם אתה נשוי - אשתך היא זו שצריכה לדאוג לילדים בשעות אחר הצהריים. הנחה שכזו לא לוקחת בחשבון שילדים הם לא כביסה או כלים (אף שהם מייצרים הרבה כאלה), שלא משנה להם זוג הידיים שמנקה אותם.

לילדים מאד משנה עם מי הם נמצאים, ממי הם לומדים וממי הם מקבלים חום ואהבה. העובדה שהאבות שלהם כמעט ולא רואים אותם במהלך השבוע משפיעה עליהם מאוד וגם משפיעה מאוד על האבות עצמם, שסובלים אף הם מהקונפליקט בין המחוייבות למשפחה לבין המחוייבות לעבודה.

אין ספק שהדרישה לעבוד הרבה שעות אופיינית יותר למקומות עבודה מסויימים על פני אחרים. בגלל המורכבות של שוק העבודה, אין אפשרות למצוא פתרון אחד שיתאים לכל העובדים. לפיכך, ניים בסיפור אמיתי שימחיש בצורה ברורה את השינוי המחשבתי והרעיוני שנדרש בישראל:

כשחברה שלי, ישראלית שגרה בהולנד, התחילה לעבוד בחברת האנרגיה "של" (Shell), נאמר לה שיום העבודה מסתיים ב-17:00 אולם היא תמיד נשארה מעבר לשעות העבודה הרשמיות. היא נשארה לבד אגב, כי כל שאר העובדים באמת הלכו ב-17:00. כישראלית שרגילה לנורמות עבודה לפיהן מי שעובד יותר שעות זוכה להערכה של המעסיק, היא נשארה יותר בעבודה במטרה להראות למעסיקיה שהיא עובדת רצינית ומסורה. לאחר מספר שבועות, קרא לה לשיחה המנהל שלה שאמר לה שהוא שם לב שהיא נשארת בעבודה יותר מהשעות הרשמיות.

המנהל ביקש להבין מהי הסיבה לכך שהיא לא מספיקה לסיים את העבודה במהלך יום העבודה הרגיל אלא צריכה להישאר יותר. הוא רצה לבדוק איתה האם ייתכן שיש לה בעית יעילות או שאולי היא סובלת מניהול זמן לא נכון. ייתכן שהבעיה היא אחרת, אמר, אולי העמסנו עלייך יותר מידי עבודה וצריך להעביר חלק מהעבודה לעובדים אחרים.

ההנחה של המנהל היתה שלעובד שלא מספיק לסיים את המשימות שלו בשעה 17:00 אחר הצהריים יש בעיית יעילות. יותר מכך, המנהל גם ראה בכך סימן לסדר העדיפויות הבעייתי שלה באופן כללי, שכן לאדם צריכים להיות "חיים" מעבר לעבודה.

הסיפור הפשוט הזה מדגים עד כמה הנושא של פרקטיקות עבודה הוא עניין של נורמות והרגלים. זוהי לא גזירה משמיים אלא מעשה ידינו ולכן אנחנו אלה שיכולים גם לשנות. השינוי הנדרש הוא עמוק ויסודי וכולל דיון גם במחירים האישיים אותם משלמים אבות עובדים רבים בישראל.

ד"ר יפעת מצנר-חרותי היא מייסדת "המרכז לאיזון משפחה ועבודה בישראל"