הסיבות לכך ש'בית השלום' בחברון נשאר יהודי

הפלסטינים שהיו בעליו הקודמים של הנכס טענו שלא ידעו שמאחורי הרוכש עומדת עמותה יהודית. הם דרשו לבטל את הסכם המכירה אבל נדחו בשתי ערכאות לאחר שהוכח שקיבלו תשלום גם אחרי שידעו מי הקונה האמיתי

עו"ד ליאורה גדישפורסם: 17.03.14 , 15:34

"בית השלום" בחברון, שנמכר לעמותה יהודית באמצעות איש קש פלסטיני, יועבר לידיה בכפוף לכך שתשלם את יתרת התמורה - כך קבע בשבוע שעבר בית המשפט העליון. השופטת דפנה ברק-ארז דחתה את טענות המוכרים הפלסטינים בדבר ביטול החוזה והטעייה ברכישת הנכס.

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

הסכסוך על הבעלות ב"בית השלום" שבחברון נדון מזה כעשור, וראשיתו בהסכם שנחתם ב-2004 ובמסגרתו נמכר הנכס לפלסטיני בשם איוב. באותו היום העביר הקונה את זכויותיו לנאמן העמותה היהודית "טל בנייה והשקעות קרני שומרון". אלא שב-2007, כאשר נציגי העמותה נכנסו לנכס, הגיש אחד המוכרים תלונה למשטרה בטענה שפלשו לנכס שלא כדין.

לאחר דיונים בבג"ץ הוחלט שהחזקה בנכס תועבר למדינה עד להכרעה בשאלת הבעלות. משכך, העמותה הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי על מנת שיצהיר כי הזכויות בנכס שייכות לה. מנגד טענו המוכרים כי ההסכם בוטל, לאחר שהרשות הפלסטינית לא אישרה את העברת הזכויות בשל החשד כי קונה יהודי עומד מאחוריו. לטענתם, איוב הסכים לביטול ההסכם והם החזירו לו את הכספים ששילם.

המחוזי, שקבע כי עדויות המוכרים לא היו מהימנות, בלשון המעטה, פסק כי ההסכם תקף. על כך הגישו המוכרים ערעור לעליון והעלו שלוש טענות מרכזיות: הראשונה שההסכם בוטל בהסכמה. השנייה שההסכם נחתם במרמה, שכן אילו היו יודעים שיהודים עומדים מאחוריו - לא היו מוכרים את הנכס. הטענה השלישית היא שלא שולמה להם מלוא התמורה, ומשכך מדובר בהפרת חוזה המצדיקה את ביטולו.

בית המריבה. המוכרים חשדו מי עומד עומד מאחורי הקונה(צילום: אוהד צויגנברג)

מנגד, לטענת העמותה ההסכם לא בוטל, ולראייה המערערים קיבלו תשלומים אף לאחר המועד שבו ידעו כי יהודים עומדים מאחורי הרכישה. כמו כן טענה העמותה ששילמה את מלוא התמורה, אך אם ייקבע אחרת - היא מוכנה לשלם את ההפרש.

אין עילה לביטול

בית המשפט העליון החליט לדחות את הערעור. השופטת דפנה ברק-ארז קבעה כי ממצאי המחוזי מבוססים היטב, ולמעט בסוגיית התמורה, אין מקום להתערב בהם.

השאלה המעניינת שעלתה בפסק הדין היא אם תישמע טענת צד ולפיה במסגרת מו"מ לכריתת הסכם מחויב הצד השני לגלות את זהותו האמיתית של המתקשר בעסקה. ובמיוחד, האם חובה לעשות זאת כאשר אחד הצדדים מסתייג מעשיית עסקאות עם בני קבוצה מסוימת (יהודים)?

אף שהשופטת ברק-ארז העלתה את השאלה החשובה הזו, היא נמנעה מלהידרש לתשובה משתי סיבות: האחת, כיוון שעובדתית נקבע כי המוכרים ידעו ולמצער חשדו, עוד בזמן חתימת ההסכם, כי גורם יהודי עומד מאחורי העסקה. השנייה, כיוון שגם לאחר שידעו זאת בוודאות, הם לא פעלו לביטול ההסכם תוך זמן סביר, אלא בחלוף שלוש שנים.

השופטת הוסיפה ודחתה את טענת הביטול המוסכם בשל חוסר עקביות בגרסת המערערים לגבי מועד הביטול. כמו כן הוכח בקבלות שנמצאו אמיתיות, כי המערערים קיבלו כספים על חשבון התמורה גם לאחר ביטול ההסכם לכאורה, ומשכך, הם ויתרו על זכות הביטול.

השופטת אמנם קיבלה את טענת המערערים כי לא שולמה להם מלוא התמורה. אלא שלקביעתה, הסכמת המשיבה לשלם את יתרת התמורה, בצירוף היעדר פעולה מצד המערערים לביטול ההסכם תוך זמן סביר, מצדיקה את אכיפתו.

נפסק כי הזכויות בנכס יועברו לעמותה בכפוף לתשלום היתרה. המערערים חויבו בהוצאות של 30 אלף שקל. השופטת סיימה את פסק דינה בציינה כי את הפן האידיאולוגי והרגשי של הסכסוך היא הותירה מחוץ לאולם ופסקה אך ורק בהתאם לדין.