כתבה פאקינג מגניבה
את המילה החשובה ביותר בקולנוע האמריקני, תשמעו בדרך כלל מעט מאוד בסרטים. תגידו אותה פעם אחת - ניחא. תגידו אותה פעם נוספת - ותגידו שלום למיליוני דולרים מצופים צעירים. מי מנסה להילחם בשיטה, מי מנצל את החוקים בשביל לעקוץ אותם, ומי פשוט לא שם זין? ה-Fuck ההוליוודי - קווים לדמותו
לו הכתבה הזאת היתה נכתבת, נערכת ומתפרסמת באחד מאמצעי התקשורת האמריקנים, סביר להניח שהיא היתה מתחילה כך: המילה XXXX - שימושים רבים לה. נרצה או לא נרצה, אותו XXX קצר ותכליתי כבר השתרש לו - כשם עצם ("don't give a XXXX" למשל), שם תואר ("XXXXing amazing"), פועל (?"are you XXXXing with me"), או סתם קריאה רב תכליתית ("!XXXX"). המילה הזו כל כך נפוצה, בכל מקום, באנגלית ובעברית - ברחוב, בשירים, בטלוויזיה - ובכל זאת יש מי שמתקשה לקבלה. אפילו מפחד ממנה. ובמקרה של הקולנוע, אף שואף להעלימה מן המסך.
ובכן, למזלנו במקרה הזה, אנחנו ישראלים, והפוליטיקלי-קורקט אינו ממסגר את השיח שלנו. ולכן את הכתבה הזאת אפשר להתחיל כמו שצריך. ממש כך: המילה fuck - שימושים רבים לה. נרצה או לא נרצה, אותו fuck קצר ותכליתי כבר השתרש לו - כשם עצם ("don't give a fuck" למשל), שם תואר ("fucking amazing"), פועל ("?are you fucking with me"), או סתם קריאה רב תכליתית ("!fuck"). המילה הזו כל כך נפוצה, בכל מקום, באנגלית ובעברית - ברחוב, בשירים, בטלוויזיה - ובכל זאת יש מי שמתקשה לקבלה. אפילו מפחד ממנה. ובמקרה של הקולנוע, אף שואף להעלימה מן המסך.
איך מעלימים מילה מהמסך? בשביל זה יש צנזורה. בחברה האמריקנית הנאורה, שחופש הביטוי הוא ערך עליון עבורה, לא מוכנים להכיר בגוף שיכתיב מה מותר ומה אסור להראות בבתי הקולנוע. זה לא נראה ולא נשמע טוב. לכן נטשו את הפיקוח הנוקשה של קוד הייז שהוחל ב-1934, והחליפו אותו ב-1968 בוועדת המדרוג של ה-MPAA - גוף שבוחן כל סרט וסרט לפני עלייתו לאקרנים. הוא אינו נועד להגביל את היצירה, אלא להזהיר את הצופים מפני תכנים המכילים אלימות, סקס, סמים וגסויות. וכן, כחלק מעבודתם, חברי הוועדה המסתורית מתודרכים ליירט כל "פאק", ולמנות אותו בדיווחיהם.
הכל בגלל פאק קטן
על פי הנחיות ה-MPAA, אם אותר "פאק" בודד שהשתרבב אל הסרט, ניחא - אלא אם כן הוא שם כדי לבטא כוונות מיניות (כך ש-"I’d love to fuck you" למשל ייפסל מראש, שלא כמו הקללה "fuck you"). בהעדר צרות אחרות, הדירוג שייקבע לו הוא PG-13, שהוא בגדר אזהרת צפייה להורים לבני 13 ומטה. אם הופיע "פאק" נוסף, הרי שהיוצרים נכנסים לקרקע הטובענית של דירוג R - המחייב נערים בני 17 ומטה בצפייה בסרט בליווי מבוגרים. ואם נדמה לכם שמדובר בסך הכל בניואנסים, דעו לכם שכל שינוי דירוג שכזה נושא עמו השלכות כלכליות כבדות משקל - ודירוג R זה עלול להיות הרה אסון למפיקים ולמפיצים, במיוחד בסרטים המיועדים לקהל רחב. כזה הוא גם "פילומנה", שהיה מועמד לאוסקר, וכמעט והוכשל בגלל פאק אחד יותר מדי.
"פילומנה" שביים סטיבן פרירס הוא דרמה מלבבת ומרגשת, עם היבטים קומיים (לצד ביקורתיים), שהגיעה לארצות הברית מבריטניה. סטיב קוגן כתב את התסריט בהשראת תחקיר עיתונאי על תופעה של חטיפת ילדים על ידי הכנסיה הקתולית באירלנד ומסירתם לאימוץ בארצות הברית.
הוא אף מככב בתפקיד העיתונאי מרטין סיקסמית', שמתלווה לגיבורה פילומנה לי (בגילומה של ג'ודי דנץ') היוצאת לחפש את בנה כמעט חמישים שנה אחרי שנלקח ממנה.
ה-MPAA הוא אמנם לא הכנסיה הקתולית, אבל לקראת יציאת הסרט בבתי הקולנוע בארצות הברית, "פילומנה" נחטף ונשלח אל כף הקלע של ה-R rated - דירוג שעתיד היה לגזול ממנו מיליוני דולרים. וזאת, כשמדובר בסרט תמים ומרגש, נטול כל ביטויי אלימות או מיניות. חטאו היחיד בכך שדנץ' קוראת "פאק" פעמיים לאורך 98 דקותיו של הסרט, שזה פאק אחד יותר מזה ששירבבה בין שפתיה כ-M בסרט "סקייפול" מסדרת ג'יימס בונד. "?I fucked this up, didn't I", אמרה אז בסרט שותת הדם, שדורג כ-PG-13.
מי שסירב לקבל את רוע הגזרה היה מפיק העל הארווי וויינסטין, סרבן דירוגים ותיק, שלקח על עצמו להפיץ את "פילומנה" באמריקה. לצורך מלחמתו ב-MPAA גייס את דנץ' בתפקיד M למערכון משעשע שהופיע באתר ההומור FunnyOrDie, ובו מבקשת ראש ארגון הביון הבריטי את ראשם של חברי הוועדה. למרות שיו"ר ה-MPAA כריס דוד הגן על ההחלטה וכינה אותה כ"מתבקשת כדי להזהיר את ההורים", בסופו של דבר הקמפיין עזר והערעור התקבל: M ניצחה את ה-R.
ג'ודי דנץ' יוצאת למשימה
זו לא הפעם הראשונה שוויינסטין נאבק בממסד סביב השימוש במילה האסורה - ומנצח. בדצמבר 2010, כשלושה חודשים לפני זכייתו באוסקר, יצא לאקרנים בארצות הברית "נאום המלך", המגולל את סיפורו של המלך ג'ורג' השישי ומאבקו בליקוי הדיבור שלו ערב מלחמת העולם השנייה. למרות השבחים שגרפה הדרמה התקופתית הבריטית, הוחלט להגבילה לצפייה בארצות הברית, לתדהמת המפיץ האמריקני וויינסטין, שיודע היטב: מילים יכולות להרוג - את הסרט.
הסיבה: באחת מהסצנות, המלך (קולין פירת') מתבקש על ידי המטפל שלו (ג'פרי ראש) לנבל את הפה ובכך לשחרר את חרצובות לשונו הכבדה. וכך הוא פולט לאוויר העולם רצף של קללות, ואותו פאק נשמע ברצף פעם אחר פעם (אם היינו מצטטים זאת עבור קהל האמריקני זה היה נראה כך: "!XXX XXX! ...XXX ...X ...XXX ...X ..XX ...X"). כשוויינסטין תקף את ה-MPAA, הם היו אלו שהתחילו לגמגם, ובסופו של דבר נעתרו לדרישותיו וביטלו את דירוג ה-R.
כך נכנסו הבריטים - שאמורים להיות אנשי העולם הישן - לשדה הקרב התרבותי המתנהל בארצות הברית בין השמרנים האדוקים לליברלים המתירנים. המאבק על הפאק נראה אולי מטופש, אבל הוא מהותי - במיוחד כיוון שהמילה הפכה כל כך שגורה בפי האמריקנים, ובכלל. השמרנים דורשים למחוק אותה מהלקסיקון, או לכל הפחות לדחוק אותה לפינה. מנגד, הליברלים טוענים שמדובר בהתחסדות מטופשת וצבועה, שכן הפאק כאן בשביל להישאר.
הליברלים מהווים רוב מכריע במדינת הוליווד, אולם כדי לא להסתבך עם הפוליטיקאים והכנסיה מהעולם האמיתי, הם ממשיכים לכפות על עצמם את מערכת הדירוג שלהם, כתחליף לצנזורה. לקלחת הזאת נכנסים גם אינטרסים זרים הקשורים לתאוות השלטון של האולפנים הגדולים בזירת הקולנוע האמריקני כולו - כפי שמפורט בסרט הדוקומנטרי "This Film Is Not Yet Rated" של קירבי דיק, ששם משפחתו יכול להיות נושא לכתבת גסויות אחרת:
אולם ככל שזה נוגע לאותה מילה קצרה ומלאת פאתוס - היא מסמנת את קו העימות בין שני המחנות בתרבות האמריקנית, אותו משרטט סטיב אנדרסון בסרטו הדוקומנטרי "F**K - The Documentary" מ-2005 (המכיל כ-857 איזכורי פאק - יותר מאשר בכל סרט אחר, דירוג שונה אליו נגיע בהמשך):
כדי להתמודד עם המגבלות שמוטלות עליהם ובכל זאת לשמור על אותנטיות, נדרשים הבמאים לבחור בקפידה את אופן השימוש שלהם בזכות הפאק הבודד. כך למשל ב"אקס-מן: ההתחלה", בו הפאק נשמר לוולברין, שמופיע לרגע כאורח בסרט. "Go fuck yourself" הוא גוער בהם בשיא קומי מתוך להיט הסופר-הירוז המשובח. סצנה של 13 שניות בסך הכל:
וישנו גם מגיש החדשות רון בורגונדי, בגילומו של וויל פרל, מ"והרי החדשות". הוא פונה לצופים ומסיים את שידור המהדורה בברכת "Go Fuck yourself, San Diego" - משפט מחץ אחד שהפך לאחד האהובים מתוך קומדיית הקאלט מ-2004:
במקרה של בורגונדי מדובר בפליטת פה, אבל מה עם ג'ון מקליין וה-"Yippie Ki Yay Mother Fucker" - השורה המזוהה איתו כל כך? אחרי ששלושת הסרטים הראשונים בסדרת "מת לחיות" דורגו R, צץ מחדש הגיבור האמריקני ב"מת לחיות 4.0" (2007) שזכה במפתיע לדירוג PG 13. רמות האקשן והאלימות נשארו דומות, אלא שהפעם ברוס וויליס שומר על הפה. עד כדי כך שהוא מעדיף לירות בעצמו לפני שישלים את המשפט:
במקום לירות בעצמם, יש מי שמעדיפים לשתמשים בפתרונות יצירתיים שמאפשרים להם גם לעמוד במכסה, וגם לעקוץ את אלו שמכתיבים אותה. חלקם ישתמשו בצפצוף, אותו בליפ מפורסם, סוג של צליל נרדף למילה פאק. בעוד אחרים פשוט חושפים את האבסורד הנוגע אליה.
כך בסצנת הפתיחה של הקומדיה הרפלקסיבית "בי קול" מ-2005 (סרט ההמשך ל"תפוס את שורטי"), בה מגלם ג'ון טרבולטה את צ'ילי פאלמר, נוכל שהפך למפיק בלוס אנג'לס. "אתה יודע שאם אינך רוצה לקבל דירוג R, אתה יכול להשתמש ב-F word רק פעם אחת?", שואל פאלמר את חברו (ג'יימס וודס), ומכריז: "אתה יודע מה אני אומר? !Fuck that אני גמרתי עם זה". בהמשך, כל דמות שתנסה לחזור על המילה, תעצר בזמן - קצת אחרי ה-פ', רגע לפני ה-ק'.
פאק יו, USA
טרבולטה אגב כיכב באחד מהסרטים משופעי הפאקים בכל הזמנים, "ספרות זולה" (עם 265 איזכורים) של קוונטין טרנטינו - אחד מאותם במאים ש-don't give a fuck על ה-MPAA ויכולים להרשות לעצמם להתפרע, ובו זמנית להצליח בקופות. במידה מסוימת, שטף הגסויות הזה אף משדרג את ההילה המטונפת של הסרטים הללו, ומקנה להם חספוס אטרקטיבי לקהל בוגר וחפץ אקשן. ילדים הרי לא יצפו בהם בכל מקרה.
במאי אחר הוא מרטין סקורסזה הוותיק, שהתעלה על עצמו השנה עם "הזאב מוול סטריט". הדרמה שהיתה מועמדת לאוסקר מנתה על פי המניין המעודכן ביותר 569 אזכורי פאק - 3.16 בממוצע לכל דקה. הישג מרשים במיוחד, בו יכול סקורסזה להתנחם אחרי שיצא בידיים ריקות מטקס האוסקר. יש בו יותר מ-435 הפאקים של ספייק לי ב"הקיץ של סם", ומדובר בשיא אישי למי שהכניס כבר שני סרטים לצמרת מסדר פאקים זה - "קזינו" (1995) עם 422, ו"החברה הטובים" עם 300.
תקציר תולדות הפאק ב"הזאב מוול סטריט"
כך, בעוד ה-MPAA מכתיבה את הכללים במגרש אחד, יוצרים רציניים שאינם נרתעים מדירוג ה-R יכולים פשוט להגיד "fuck you" לממסד ולמתוח את הגבולות. לעתים נראה כי מניין הפאקים הוא מדד בפני עצמו להצלחה - כאילו למדוד למי יש יותר גדול. יש כאלו, שזה כל מה שנותר להם כדי להותיר איזשהו חותם בדברי ימי הקולנוע.
את המדד הזה מוביל כאמור "F**K - The Documentary", וזה רק טבעי מכיוון שמדובר בסרט דוקומנטרי שלם הסובב סביב מילה אחת - ולכן היא נוכחת בו בדיבור או בכתיבה 857 פעמים. אבל בכל הנוגע ל"זאב מוול סטריט", הכתרתו כשיאן העלילתי היתה שגויה בדיעבד.
מתברר שהשיא שמור ל-"Gutterballs", הסלאשר של ריאן ניקולסון הקנדי, בו מבצבצת שוב ושוב המילה פאק על נגזרותיה כשם עצם, שם תואר, פועל ושאר הצורות 625 פעמים - 6.5 פאקים בדקה בממוצע. בניגוד ל"פילומנה" ושני הפאקים המסכנים שלו, זהו ההישג היחיד שזוועתון זה יכול להתגאות בו. הוא הרי מלא פאקים, ולא רק מילוליים - כפי שניתן להתרשם מהדוגמית הבאה:
מתוך "Gutterballs" - דקה ו-43 שניות ו-23 פאקים
זהו, עכשיו אתם מוזמנים למנות את מספר איזכורי הפאק בכתבה הנ"ל. תודו שהיא היתה פאקינג מגניבה.
