יואל בחר למות בכבוד - וויתר על טיפולים
הנה מה שרופאים לא תמיד מספרים: טיפולים מאריכי חיים לא מבטיחים דבר מלבד קיום, ומרגע שהתחיל הטיפול הזכות לסיים אותו נשללת מכם. יואל קהת ויתר על האפשרות לחיות בסבל ובחר למות לפני שיאבד צלם אנוש. רעייתו מספרת ב"ידיעות אחרונות" על ההחלטה הקשה של חייו
"ברור לנו שאפשר היה להחזיק את יואל בחיים עוד כמה חודשים, אבל למה זה טוב? למה שהאדם יסבול כשהסוף ידוע מראש וזו רק שאלה של זמן? הייתה לנו זכות גדולה לסיים את החיים באופן מכובד, אפילו יותר ממכובד: עם הזדמנות לאהבה, לסגירת מעגל, לחמלה, לשותפות אנושית. זה בעיניי מה שכל אחד מאיתנו היה מאחל לעצמו לסיום חייו."
בדיוק חודש חלף מאז עצם יואל קהת את עיניו בפעם האחרונה. בן 68 בסך הכל, אבל עבור רעייתו נעמי, ,66 וילדיהם היו אלה הזמן והמקום הנכונים ביותר לפרידה. בלי התלות הבלתי נסבלת שנמשכת חודשים. לפני שאיבד צלם אנוש. בלי הקסמים שמחוללת הרפואה המודרנית, שמסוגלת לשמור על נוכחותו של אדם בעולמנו גם כשגופו כבר כמעט איננו, רק לצורך שמירתו כאן.
הזכות לסיים את החיים:
- אבא גסס בייסורים; למה לא נתנו לו למות בכבוד?
- למה בישראל החוק אוסר על עזרה לחולה למות?
- חוק החולה הנוטה למות: למה לא מיישמים אותו?
זאת הייתה פרידה אחרת, מתוך בחירה אמיצה לוותר על "טיפולים מאריכי חיים," שברוב המקרים כל קשר בינם לבין המילה "חיים" מקרי בהחלט. חודשים ספורים קודם לכן, כשהרופאים המליצו לחבר את יואל ז"ל לדיאליזה כדי להאריך את חייו - אולי בכמה חודשים, אולי קצת יותר - הוא החליט בתמיכת משפחתו שלו זה לא יקרה. הוא לא ימשוך את הסבל עוד ועוד. הוא בחר באהבה ובשותפות, והביט למוות בעיניים בלי פחד, דווקא מתוך אמונה בקדושת החיים והאדם.
העובדה שהמקרה הזה נדיר כל כך מעידה לא מעט על חוסר המודעות ועל הקשיים שמציב החוק הישראלי בפני משפחות שנמצאות במצב דומה. יואל זכה לקבל לידיו את זכות הבחירה כיצד להמשיך את חייו. לאחרים הזכות הזאת - הבסיסית כל כך - אינה ניתנת, אפילו לא כאופציה.
החליט לוותר על דיאליזה
עד לפני שבע שנים חי יואל קהת, אב לארבעה וסב לשמונה, עד לקצה. חד, ציני, שואף מלוא הריאות מכל מה שיש לעולם להציע בלי לכלות זמן מיותר במחשבות על העתיד. ואז הוא לקה בשבץ, ובבת אחת העולם השתנה. בתחילה צידו השמאלי של הגוף החזק שלו הפסיק לתפקד. בהמשך החלה הידרדרות איטית בתחום המוטורי, יכולת התנועה נפגעה.
בהחלטה משותפת עברו נעמי ויואל מהצפון הרחוק למרכז הארץ, קרוב לילדים. "בשלב מסוים התחילו להתפתח כל מיני תופעות כמו איתותים על קושי בתפקוד הכליה ונטייה לסוכרת," מספרת נעמי. "היו לו גם כאבים פיזיולוגיים קשים, שגרמו לו לקבל תרופות שהקשו על התקשורת. לפני שנה וחצי התחילה החמרה רצינית, עם אשפוזים חוזרים ונשנים."
לפני כשמונה חודשים, כשהמצב החמיר מאוד, הוחלט להעביר את יואל למחלקה סיעודית באחד מבתי החולים באזור המרכז. בחודש אוקטובר האחרון ניגשו הרופאים אל בני המשפחה והסבירו שהכליות של אבא לקראת אי ספיקה. ההמלצה שלהם הייתה: דיאליזה "זה הדבר היחיד שאפשר לעשות."
מה שרוב הישראלים במצב הזה לא יודעים, הוא שכשאומרים להם שהטיפול "יציל את חייהם," לא מתכוונים לכך שהם יוכלו לחזור לחיות כמו פעם. ברוב המקרים פשוט מתכוונים לכך שבאמצעות הטיפול ניתן יהיה להאריך את חייהם בעוד חודשים ספורים, מקסימום שנים אחדות, אבל שאיכות החיים תיפגע באופן אנוש. רוב הרופאים לא טורחים לספר להם שהחיים האלה, שאותם הם מאריכים, עלולים להיות ללא צלם אנוש.
ועוד דבר הם לא אומרים: ברגע שהטיפול מתחיל - המצב כמעט בלתי הפיך. אי אפשר להפסיק באמצע. "חוק הנוטה למות," שמאפשר לאדם או לבני משפחתו לקבל החלטה לוותר על טיפול מאריך חיים, לא תקף אחרי שהטיפול מתחיל.
אין פלא שכמעט כל מי שמקבל בשורה כזאת - החולים או בני משפחותיהם - בוחרים להתחיל מיד בטיפול. אבל לא יואל קהת. נעמי והילדים דרשו התייעצות רצינית עם אנשי המחלקה בנוכחות אביהם. במשך זמן מה הם נאבקו עד שקיבלו את מבוקשם, "ואז," משחזרת נעמי, "הגיעה רופאה צעירה ומקסימה והושיבה את כולנו במעגל. היא הסבירה לנו בפירוט מה ההבדל בין אורח החיים ואיכות החיים עם או בלי דיאליזה. יואל, תוך כדי השיחה, ביקש שתחזור על הדברים. למרות שלעיתים הוא נראה מנותק בגלל התרופות, היה לו מאוד חשוב לדעת, לקבל את ההחלטה.
"סיימנו את הפגישה ויצאנו מהחדר כדי להחליף עוד כמה מילים עם הרופאה. כשהתבוננתי בה ראיתי שזולגת לה דמעה מהעין, וזה היה כל כך מיוחד בעיניי לראות סוף-סוף קצת אנושיות אחרי לא מעט חוויות בבתי חולים, שבהם השיח או הקשר עם הצוות הרפואי עוסק בעיקר בעובדות רפואיות יבשות והרבה פחות בשיח אנושי."
לאחר יומיים של מחשבה החליט יואל לוותר על הדיאליזה. "נדרשו שלושה פסיכיאטרים כדי לקבוע שהוא כשיר, למרות שעוד לפני כן הוא השאיר טופס מתן הוראות רפואיות לבני ולבתי," אומרת נעמי, כמעט בעלבון. "והדבר הכי מדהים היה שכמעט מאותו רגע שהוא קיבל את ההחלטה, משהו מאוד משמעותי התחולל בו. הכעס שלו, שאופייני לאנשים שמבינים שמצבם קשה, פשוט התפוגג. הוא נעשה רגוע. ממש ראו עליו את החשיבות שהייתה לכך שהתאפשר לו להחליט כיצד הוא מסיים את חייו. זה השפיע כמו קסם."
לא אומרים "יהיה בסדר"
ברגע שהתקבלה ההחלטה לוותר על הטיפול שיאריך את חייו, הודיע בית החולים לבני משפחתו שאם אין דיאליזה - אין יותר אישפוז. בצר להם הם החלו לחפש הוספיס שיקבל אותו לרגעיו האחרונים, אך לשווא. רוב המחלקות ברחבי הארץ מקבלות רק חולים אונקולוגיים. רובם לא הכירו מקרה כזה, של אדם שמוותר על דיאליזה מרצונו. ואז הגיעה נעמי ל"בית רבקה," מוסד גריאטרי של קופ"ח כללית בפתח-תקווה שיש בו מחלקה אחת פליאטיבית (כזו שניתן בה אך ורק טיפול תומך למחלות סופניות).
"כבר מהרגע הראשון ידעתי שזה המקום," היא אומרת ופורצת שוב בבכי, לא בהכרח של עצב אלא אולי כזה של התרגשות והזדככות. "זה מקום שמכבדים בו את האדם שמאושפז שם, ולא משנה מה מצבו או מה הוא מבקש באותו רגע. הם מאוד מעודדים את המשפחות לעשות כל מה שנראה להם שישמח את החולה. לא ממקום של הכחשה, של יהיה בסדר, כי אין ביטוי כזה 'יהיה בסדר'. שבועיים לפני שהוא נפטר חגגנו לו יום הולדת בחוץ, ופעם אחת קיימנו מפגש של מוזיקה יהודית לבקשתו והזמנו את כל החולים וגם חברים ובני משפחה."
ארבעה ימים לפני מותו החמירו קשיי הנשימה, סימן מובהק לאי ספיקת כליות סופית, וכעבור 12 שעות הודיעו הרופאים לבני המשפחה שהגיע הזמן להקל על יואל באמצעות מורפיום כדי שלא יחוש שום סבל. "ביום שישי אחר הצהריים הוא התעורר פעם אחת מהמורפיום, הצליח להגיד משפט או שניים. נראה היה שהוא מאוד שקט," אומרת נעמי. "מי שהכיר את יואל קודם וחווה את החלק הביקורתי, החכם יותר מדי ואולי הקצת מתנשא, היה נפעם מהשקט שבתוכו הוא התנהל. בערב הרופאים חיברו אותו באופן קבוע למורפיום וביום ראשון בבוקר הוא נפטר."
הארכת חיים: ברכה או קללה?
הבחירה הזאת של יואל איננה מובנת מאליה בישראל. "זה נדיר מאוד, ולמיטב זיכרוני זה המקרה הראשון שנתקלתי בו של מישהו שביקש לא להתחבר לדיאליזה", אומר ד"ר שי בריל, מנהל המרכז הגריאטרי "בית רבקה" מקבוצת כללית. "אבל באופן כללי, על פי 'חוק החולה הנוטה למות', ניתן להיענות לבקשתו של אדם שתוחלת החיים שלו היא פחות מחצי שנה שלא להאריך את חייו באמצעים נוספים."
ככל שהרפואה מתקדמת, מסביר ד"ר בריל, ניתן להאריך את חייהם של חולים יותר ויותר, אף שבפועל איכות החיים שלהם אינה מאפשרת להם כמעט לעשות דבר. "זו קללת הברכה," הוא אומר. "יש לנו את היכולת למלא את התפקיד של איברים מסוימים או לסייע להם, כמו מכונת הנשמה או מכונת דיאליזה, אבל הרבה פעמים כשאומרים לחולה במחלת ריאות קשה: 'אם לא תונשם - ,'תמות הוא חושב שבזכות הטיפול הוא יוכל לצאת לבלות, לשתות אספרסו בבתי קפה. רק כשמסבירים את המשמעות האמיתית, של להיות מרותק למיטה, לפעמים עם ידיים קשורות, יש אנשים שאומרים 'לא בכל מחיר'. לכן חובה עלינו כרופאים להגיד את האמת ולא לנסות ליפות אותה, להבטיח שהכל יהיה בסדר."
ואין שום סיכוי להתחרט אחרי שמתחילים בטיפול?
"תיאורטית יש על פי החוק איזו אפשרות כזו, אבל היא כל כך מורכבת שזה עדיין לא נוסה בישראל באופן מעשי. לכן, בעיניי, אנשים שמסתכלים למוות בעיניים ומחליטים מה לעשות, ראוי שנסייע בידם לסיים את החיים כשהם שומרים על מה שהם רואים כצלם אנוש ואיכות חיים. אני שמח שמהבחינה הזאת החוק, שיש בו הרבה מאוד עיוותים, מאפשר לעשות את זה ואני מקווה שאפשר יהיה לשפר אותו."
אילו עיוותים יש בחוק?
"אין שום היגיון לאפשר את ההחלטה רק לכאלה שנותרו להם שישה חודשים. אם חולה סובל מאיכות חיים לא טובה ויש לו תוחלת חיים של שנה, נראה לי חסר היגיון קליני ובלתי מוסבר להכריח אותו לחיות עוד חצי שנה."
אוטונומיה של אדם על גופו
נעמי, שכמו בעלה גדלה בבית דתי, מבינה היטב את המורכבות הבעייתיות ההלכתית שנוצרה בעקבות התקדמות הרפואה, והאפשרות להאריך את חייהם של חולים עוד ועוד. "יש הבדל בין לא להאריך את החיים, לבין לסיים אותם באופן אקטיבי," היא אומרת. "אני בטוחה שיש אנשים שיגידו שגם מה שעשינו היה אסור, אבל זה לא היה משנה. זאת אכן התמודדות מוסרית ופנימית מאוד מורכבת ואישית, ואני לא חושבת שיש מישהו שיכול להחליט בשביל האחר מה מתאים לו."
לפני שנתיים עברה נעמי עצמה ניתוח מעקפים מפתיע, שבעקבותיו הצטרפה לעמותת "לילך," שמאמינה באוטונומיה של האדם על גופו ומאפשרת לחברים בה להורות לצוות הרפואי לא לבצע פעולות מצילות חיים שאין בהן לרפא את האדם.
במקביל היא עובדת עם קשישים במסגרת רשת קהילתית באזור המרכז, מה שרק חידד אצלה את ההכרה בצורך לתת לבני אדם את הזכות לבחור כיצד לסיים את חייהם, ובימים אלה היא מנסה לבנות תוכנית שתתמוך באנשים שיבחרו בדרך שבה הלך בעלה.
"אצלנו זה יצר אפשרות לכל אחד מבני המשפחה להביא את עצמו לדיאלוג עם אבא, וכל אחד הבין בעצמו מה אבא רוצה," היא אומרת. "זאת חוויה משפחתית שלא מתרחשת בדרך כלל וגם זכות מאוד גדולה. הוא סיים את החיים עם המון אהבה ותמיכה - ועל כך אני מודה לצוות הרפואי ב'בית רבקה' ולעוד הרבה אנשים טובים שפגשנו בדרך. אי אפשר אפילו לתאר מה זה היה עבורו ועבורנו".
לפנייה לכתב/ת 
