פסטיבל הקולנוע אפוס: כך נראים הצלילים
ביורק מאחדת את המוזיקה שלה עם איתני הטבע ונהנית מפרשנותו של סר דיוויד אטנבורו, להקת ראפ קובנית נאבקת במשטר הרודני מן המחתרת, דיוויד בואי של שנות השבעים, וגם ליצן בן מאה בלתי נלאה מתוצרת כחול-לבן ושלל צבעים אחרים - זאת ועוד בפסטיבל אפוס החמישי לסרטי אמנות. המלצות
אמנות על גווניה השונים היא מה שמחבר את בני האדם אל הנפש ומרחיב את חוויית הקיום האנושי אל מעבר לשרידה היומיומית. היא אמצעי ביטוי שנוגע בכל אחד מאיתנו בצורה שונה ומהווה לא רק בידור אלא גם אתגר לאינטלקט. היא יכולה לטלטל, להסעיר, להוות השראה ואפילו לשנות חיים ומציאות. את החוויה הזאת מבקש פסטיבל אפוס להביא אל המסך.
הפסטיבל לסרטי תרבות ואמנות המתקיים בפעם החמישית מהווה השנה אכסניה לכ-50 סרטים עלילתיים ותיעודיים המוקדשים כולם לאמנות על גווניה,
ובנוסף יכלול סדנאות, כיתות אמן, תערוכות ומופעים וגם הרצאות ומפגשים עם יוצרים מכל העולם. הפסטיבל יימשך כעשרה ימים וייתארח במוזיאון תל אביב, כאשר מבחר מסרטי הפסטיבל יוקרן במקביל בסנימטקים, מוזיאונים ומוסדות תרבות שונים ברחבי הארץ. הסרטים המוקרנים נוגעים במגוון תחומים: תיאטרון, מחול, אמנות פלסטית, אדריכלות, קולנוע, ספרות, שירה ומוזיקה. הפסטיבל יינעל ב-29 במרס.
הסרטים מסקרנים כשלעצמם, אך מעניין במיוחד להתרשם מהם ברצף. הפסטיבל מספק פלטפורמה לבחון את הסרטים בקונטקסט מסוים, ומעורר מחשבה על תפקידה של האמנות בחיינו וההשפעה שיש לה עלינו. אך יותר מכל, הוא מספק הצצה על האמנים עצמם - מה מניע אותם? וכיצד הם תופסים את היצירה שלהם ואת היעוד שלהם?
מלכת הקרח
"ביורק ואטנבורו" הוא סרט דוקומנטרי של ה-BBC שיצא ב-2013 בבימויו של לואיס הופר, והוא מלווה את הזמרת האיסלנדית במהלך הכנותיה למופע "ביופיליה" - מיזם שאפתני (ויש היאמרו פלצני) שליווה את יציאת האלבום הנושא את אותו השם. מטרת הפרויקט לאחד בין טבע, מוזיקה וטכנולוגיה, ולשנות למעשה את הדרך בה אנו מבינים וחווים מוזיקה.
מאז ילדותה, בה נהגה לצעוד בטבע לבית הספר ולהעביר את הזמן בשירה, רואה ביורק קשר אינטואיטיבי בין מוזיקה לטבע. עיקר הסרט הוא המפגש בינה לבין סר דייוויד אטנבורו, המורה לטבע שכולנו היינו רוצים שיהיה לנו, אשר תומך בהרגשתה זו בחיזוקים מדעיים מממלכת הביולוגיה והכימיה. ביורק ממחישה מבנים מולקולריים של קריסטלים בתיבות מוזיקליות, וכך מביאה את המתמטיקה של הטבע אל קומפוזיציות ההלחנה שלה.
מתוך "ביורק ואטנבורו"
על מנת להמחיש את הכוחות הטבעיים גם באופן ויזואלי, היא מביאה אל הבמה עזרים שיהפכו את הסאונד לאימג'.
בין שלל האביזרים נמצאים השארפסיקורד, כלי נגינה במשקל 2.5 טון היחיד מסוגו בעולם, מערכת שמשתמשת בגרביטציה כדי להפיק צלילים, וטסלה קויל המפיק ברקים מוויברציות של סאונד. כך, יכול הקהל לא רק לשמוע את המוזיקה אלא גם לראות אותה.
בנוסף, נעזרה ביורק בטובי המתכנתים כדי ליצור אפליקציה אינטראקטיבית המאפשרת ליצור מוזיקה בצורה ויזואלית אינטואיטיבית ולמעשה להגדיר מחדש את הדרך בה יוצרים מוזיקה במאה ה-21. מגלומני? בהחלט. אך ייאמר לזכותה שבתקופה בה נדמה שהכל כבר נעשה, ביורק ממשיכה לנסות ולחדש (ואכן, האפליקציות שלה הן היום חלק מתכנית הלימודים המוזיקלית באיסלנד).
היפ הופ קובני
סר אטינבורו אומר שהשירה היא שימוש בקול האנושי אשר קדם לשפה, ולכן היא יותר שורשית לנו מדיבור. אך חברי להקת הראפ הקובנית לוס אלדינוס (Los Aldeanos) משתמשים באמנות הראפ כדי לזעוק את עוולותיה של הממשלה המושחתת, תוך סיכון חייהם, חיי משפחתם, ואפילו חיי מאזיניהם. "ראפ הוא מלחמה", אומר סולן ההרכב, בסרט "Viva Cuba Libre" המרתק של ג'ס אסייוואדו, שצולם והוקלט כולו בסתר.
הטריילר של "ויוה קובה ליברה"
לוס אלדינוס היא אחת הלהקות הפופולריות ביותר בקובה, אך לא תשמעו את שיריהם ברדיו ולא תמצאו אותם בחנות תקליטים. הם צורבים את הדיסקים שלהם ומחלקים אותם בעצמם, ומסתובבים ברחבי קובה כדי לנסות למצוא מקומות שיקחו את הסיכון ויתנו להם להופיע. בהופעות שלהם אין איפור ותלבושות, וגם לא שארפסיקורד ומכונת ברקים - רק דיג'יי שמנגן פלייבק ושני זמרים שמדברים על נושאים שאף אחד אחר לא מעז לומר. ועם זאת הקהל משולהב, אקסטטי, צועק את המילים גם כשמישהו מחליט לכבות את המגברים עוד לפני סוף השיר הראשון.
"אנחנו רוצים לפתוח את העיניים לאנשים. שידעו שהם יכולים להלחם על אמונותיהם", הם אומרים. "אנחנו עושים את זה מאהבת האנשים ומאהבת הבית, הארץ שלנו". הם התחברו אל הראפ כאמנות של רזיסטנס, כדרך ללחום נגד דיכוי ועוני. הסרט מכיל כמה קטעים מצמררים ומראה כיצד אמנות רדיקלית היא חשובה ובה בעת הרת אסון.
דיוויד בואי הפנטומימאי
השאיפה לחדש עולה גם בסרט "Cracked Actor" על דייוויד בואי, "הזיקית של עולם הרוק", שמספר כי המעבר שלו מדמות לדמות ומסוג פרפורמנס אחד לאחר נועד להשאיר את עצמו מרוגש ומלא עניין, וכך גם את הקהל. הסרט (מבית ה-BBC גם הוא) צולם בשנת 1974 על ידי אלן ינטוב, אשר ליווה את בואי במסעו לאמריקה, ומתרכז בעיקר בהשלכותיה של תקופת זיגי סטארדאסט על המעריצים ועל היוצר עצמו.
למי שמכיר מעט את האיש ופועלו הסרט לא יחדש הרבה, ובכל זאת מעניין לשמוע את הגיגיו של הזמר הצעיר באחת התקופות המלהיבות והיצירתיות ביותר בחייו. יפה, חייזרי, תחת השפעת חומרים אך עדיין רהוט, מספר בואי על חיבתו לספר סיפורים. הוא תופס את שיריו כוויזואליים ומחפש דרכים מעניינות להציג אותם על הבמה, כחלק מפרפורמנס שלם (הוא גם מתוודה על חוסר ביטחון בקולו והצורך "לתמוך" בשירתו על ידי התבטאות בשפת גוף ובהבעות פנים). מי שעדיין לא ראה את בואי, פנטומימאי בעברו, "עושה חנוך רוזן" בהופעה, חייב את זה לעצמו.
בשיריו ועל הבמה הציג מגוון של דמויות, אלטר אגואים שהמציא, אשר הלכו והתעצמו עד שלדבריו הטילו צל על הכל והפכו אותו למעין סכיזופרן. "בשלב מסוים הייתי אבוד. לא ידעתי אם אני כותב את הדמויות, או שהן כותבות אותי", הוא אומר בסרט. כאשר הוא נשאל לדעתו על מעריציו שמחכים את סגנונו, עונה בואי שהוא מעדיף לחשוב שהוא "מעורר בהם השראה למצוא בתוכם עוד דמויות שלא ידעו שיש בהם". אם כן, הקמאיות של המוזיקה מחברת את האדם לא רק לטבע, אלא גם אל נבכי נפשו שלו.
ילד מזדקן
חשיפה מעניינת נוספת אל נפש האמן מספק סרטה של עפרה שראל-קורן "פנטסטאיש", על האיש הלא ייאמן שמוליק לשד. חלקכם אולי מכירים אותו - זהו נגן הרחוב הקשיש, שזור הפרחים והשמטעס, המנגן ושר לעוברים ושבים. הסרט, נוגע ללב ומשעשע, עוקב אחר עלילותיו של לשד בן המאה והמטפלת המסורה שלו מירה.
לשד הוא בדרן בכל רמ"ח אבריו. הוא מכור לתגובותיהם החמות של האנשים ברחוב ולחיוכים שהוא מעלה על פניהם. הוא אוסף באובססיביות חברים מרחבי העולם, בעוד ילדיו שלו מתנכרים לו ומתביישים בו. החום שהופעתו הציבורית מייצרת אצל אנשים מחליף אצלו את החום המשפחתי שאיננו יכול לקבל.
האמנות מתגלה בפנים שונות בכל פעם, הן עבור הקהל והן עבור האמן שיוצר אותה. היא מושפעת מהמדע, מהטבע, מנפש האדם ומפוליטיקה, ומשפיעה עליהם בחזרה. המפגש בין האמנויות השונות לבין הקולנוע נותן לנו הזדמנות לטעום מההתגלויות השונות הללו ומספק חומר למחשבה והשראה ליוצרים ולצרכני תרבות כאחד.
