ועכשיו, מחיאות כפיים לילד של הבוס

האם העסקת בן משפחה במוסד תרבות שמנוהל על ידי קרוב בדרגה ראשונה, ראויה או שמא יש בה טעם לפגם? האם יש לשלול מראש שילוב בני משפחה בארגון שנתמך בכספי ציבור מחשש לניגוד עניינים? השאלה את מי שואלים. יש שיאמרו שמדובר בטיפוח הדור הבא. יש שיאמרו שמדובר באמצעי קידום והעדפת מקורבים לצלחת. בעוד שבתחום הציבורי קיים איסור ברור על כך, בתיאטרון הישראלי מדובר בתופעה רווחת - ודוגמאות לא חסר.  

בחמש השנים האחרונות שימש סשה קריינדלין בשורת תפקידים בתיאטרון גשר. בְּנה של מנכ"לית התיאטרון לנה קריינדלין גדל בגשר מילדות, ובו גם החל את דרכו המקצועית. בתחילה כעוזר אישי לבמאי והמנהל האמנותי יבגני אריה, ומתרגם סימולטאני במהלך חזרות. בהמשך פילס את דרכו לתפקיד עוזר במאי.

"ספק אם במאים מתחילים אחרים היו זוכים להזדמנות"(צילום: דניאל קמינסקי)

 קריינדלין, בוגר המחלקה לקולנוע במדרשה לאמנות בית ברל, השתלב בתיאטרון במהירות. ב-2009 שימש לראשונה כעוזר במאי בהצגה "חמישה קילו סוכר" שביים אריה. מאז עבד בשש הפקות כעוזר במאי, מחציתן לבמאי הבולגרי אלכסנדר מורפוב. בעונה הקרובה ישמש גם כמעצב וידאו ועוזר במאי בהפקה "נופל מחוץ לזמן", על פי ספרו של דויד גרוסמן.

כשלאחרונה אימץ התיאטרון הצגת ביכורים שביים כהפקה פרטית, היו שהרימו גבה. ההצגה, "הלוך ושוב", הציגה עצמאית שלוש פעמים לפני שנכנסה לרפרטואר ומוצגת באתר הרשמי כחלק מהצגות הקבע. "ספק אם במאים מתחילים אחרים היו זוכים להזדמנות שכזו", אומרים אנשי תיאטרון שמעדיפים להישאר בעילום שם. "כל שחקני ההצגה מגשר. יש להניח שיהיו כאלה שיתקשו לסרב להצעה מבן של מנכ"ל התיאטרון שבו הם עובדים". אמת או השערה - הספק קיים. 

קריינדלין אינו הדוגמה היחידה לבנים של בכירים שהשתלבו בתפקידים שונים בתיאטרון גשר. לאחרונה הצטרף לשורת שחקני התיאטרון אדי קבטנר, שנשלף מהסטודיו למשחק של ניסן נתיב להפקת "הדיבוק" שביים יבגני אריה. קבטנר הוא בנו של סמנכ"ל לפרויקטים מיוחדים, תפעול והפקות, מהתפקידים הבכירים בתיאטרון.

צחוק של עכברוש. הפקת דגל גרנדיוזית(צילום: גדי דגון)

ב-2005 עלתה על במת תיאטרון הקאמרי האופרה "צחוק של עכברוש" מאת הסופרת והמחזאית נאוה סמל. כחמש שנים לאחר מכן העלה התיאטרון, שבראשו עומד בעלה נעם סמל, את "לעוף מכאן", אופרה קאמרית נוספת. זו לא הפעם הראשונה בה שיתפו בני הזוג סמל פעולה. ב-1982 העלה תיאטרון חיפה בניהולו את "אחת זקנה", מחזה ביכורים שכתבה רעייתו עבור השחקנית ג'טה לוקה.

גם בתיאטרון הבימה יש דוגמאות לשילוב בני משפחות בכירים. כשמדברים על נפוטיזם בתיאטרון עולה דרך קבע שמה של הבמאית יעלי רונן, אך היא אינה הראשונה או היחידה. לבתו של המנהל האמנותי קדמה הדוגמה הבולטת של השחקנית גילה אלמגור ובעלה, יעקב אגמון. ב-1995 מונה אגמון כמנכ"ל ומנהל אמנותי לתיאטרון שנקלע לקשיים. באותה השנה קיבלה אלמגור קביעות בהבימה. אלמגור, יש להדגיש, החלה את דרכה בהבימה שלושה עשורים קודם לכן ורכשה לעצמה שם הרבה קודם כניסתו של בעלה לתפקיד כלשהו בתיאטרון הלאומי.

דור שלישי. קופרודוקציות שסללו את הדרך לחו"ל(צילום: מרב יודילוביץ')

בכל הנוגע ליעלי רונן מדובר בבמאית צעירה שסומנה כבר עם סיום לימודיה. רונן החלה את דרכה בבימוי טרם כניסתו של אביה, הבמאי אילן רונן, לתפקיד המנהל האמנותי של הבימה. גם היא, כמו קריינדלין, נַשְמה תיאטרון מילדות. את המסלול החלה בבית הספר לאמנויות ומשם מעבר מהיר בסטודיו למשחק של אוטה האגן בניו יורק ולימודים במגמת בימוי בסמינר הקיבוצים. במשך מספר שנים שמשה כעוזרת במאי בהפקות שביים אביה כעצמאי, בין היתר גם בקאמרי, הבימה והחאן.

שתי ההפקות הראשונות שיצרה אומצו על ידי התיאטרון הרפרטוארי ונכללו ברפרטואר הקבוע. ההצגה הראשונה שכתבה וביימה, "הנשים של פיקאסו", על ידי אנסמבל הרצליה, ולאחר מכן "המדריך לחיים הטובים" על ידי תיאטרון באר שבע, שבעבורו יצרה בעקבות ההצלחה גם את "איזבלה".

גשם שחור. יצירה משותפת של בני זוג(צילום: ג'ראר אלון)

מאז מינויו של רונן לתפקיד המנהל האמנותי ב-2005, ביימה בתו בהבימה חמש הצגות בהן, שלוש קופרודוקציות עם תיאטראות בחו"ל. מאחורי הקלעים אומרים כי את הדלת להפקות "טיקוצ'ין בת ים", קופרודוקציה עם תיאטרון ווספוצ'וסני בפולין, ושתי הקופרודוקציות "דור שלישי" ו"היום שלפני האחרון" עם השאובניה בברלין, פתחה חברותו של אביה באיגוד הגג של תיאטרוני אירופה. כך או כך, אין ספק כי הפקות אלה היוו מקפצה לשיתופי פעולה נוספים של רונן הבת עם תיאטראות שונים בחו"ל. בשנתיים האחרונות יוצרת רונן בעיקר באירופה ולאחרונה מונתה כבמאית הבית של תיאטרון גורקי בברלין.

דוגמא נוספת לשילוב בני משפחות בכירים בתפקידי מפתח בהבימה היא מעצבת התפאורה והתלבושות דנה צרפתי. החל ב-1998 ובמשך שמונה שנים עיצבה צרפתי מדי שנה ברציפות לפחות הפקה אחת בתיאטרון בו שימש בעלהּ דאז, בני צרפתי, כסמנכ"ל תפעול. ב-2006 התגרשו בני הזוג ומאז ועד לעונה הנוכחית, בה חזרה להפקה בודדת בהבימה, מעצבת צרפתי במוסדות תיאטרוניים אחרים.

ענת עצמון. בלהקת שחקני התיאטרון שייסד אביה(צילום: ז'רר אלון)

גם בתיאטראות קטנים יותר נפוצה התופעה. תחת ניהולה של אופירה הניג כמנהלת אנסמבל הרצליה הוזמנו מבן זוגה, המשורר והמתרגם שמעון בוזגלו, ששה תרגומים להפקות שונות ובכללן: "ירמה", "שלוש אחיות" ו"איש ואישה אחת" בבימויה של הניג, "איפגניה באוליס" בבימוי יוסי יזרעאלי ו"המתאבד" בבימוי אורי פסטר. ב-2007 כתב בוזגלו במשותף עם הניג את "גשר שחור", מחזה שהוזמן כקופרודוקציה של האנסמבל, תיאטרון חיפה ופסטיבל ישראל.

גם על תיאטרון היידישפיל לא דילגה התופעה. זה החל בשילובה של השחקנית ענת עצמון בתיאטרון שייסד וניהל אביה, שמואל עצמון. את עצמון החליף בתפקיד מנהל אמנותי ומנכ"ל השחקן ששי קשת. רעייתו של קשת, השחקנית יונה אליאן, מככבת בימים אלה בתפקיד הראשי בהצגה "מירה'לה אפרת". מדובר אמנם בליהוק שמאחוריו מחשבה על סגירת מעגל שכן אליאן, שחקנית עם רקורד לא מבוטל, שיחקה בתפקיד בהפקה בעברית שעלתה לפני כעשור בבית ליסין, אך עם זאת השאלה "ראוי או לא?", בעינה עומדת.

גם אם לא חלה בין הצדדים מערכת יחסים של עובד-מעביד, עדיין נשאלת השאלה האם אין בשילוב בני משפחה טעם לפגם שעלול להתפרש כהעדפה או להוות מקפצה ופוטנציאל לקידום קריירה ולו למראית עין. בכל הנוגע לעולם התיאטרון, מסתבר שהדעות בנושא חלוקות.

מירל'ה אפרת. יונה אליאן ביידישפיל(צילום: ז'רר אלון)

לגבי שילוב הצגת הביכורים של קריינדלין ברפרטואר אומר זהר: "מדובר בהצגה ניסיונית שסשה מימן והעלה בעצמו. רק אחרי שלוש פעמים שהוצגה, נפלה ההחלטה להפכה להצגה של גשר. זו אינה דיקטטורה ומנכ"ל לא מכתיב שילוב של שחקן או במאי בתיאטרון, זו החלטה של המנהל האמנותי. יבגני אריה התרשם שזו הצגה ראויה ולכן היא מציגה לשמחתנו בתיאטרון אחת לשבועיים. קריינדלין עבר את כל הפרמטרים הראויים וכשהביא את ההצעה היא נשקלה בדיוק כמו כל הפקה אחרת. אי אפשר לטעון שמדובר בהצגה לא ראויה". אולם כשמדובר בשאלה עקרונית, ספק אם עניין של טעם הוא פרמטר רלוונטי. כשלצד גזירת השכר אחראים מנהלים אדמיניסטרטיביים שכפופים למנכ"ל על שיבוץ מספר ההרצות של ההצגה ובכך שולטים בהיקף כספי התמלוגים ליוצרים, מסתמן פוטנציאל לניגוד עניינים.

נאוה סמל מסרה בתגובה: "המחזה 'אחת זקנה' נכתב כמעשה של תרומה עבור שחקנית קשישה שעמדה על סף חרפת רעב. כתבתי אותו מתוך אהבה והערכה לשחקנית שהיתה מאושיות הבמה בארץ וויתרתי על כל התמלוגים למענה. גם הבמאי מייקל רוזנברג עשה מלאכתו בהתנדבות. הפרויקט הופק בכוחות עצמנו ותיאטרון חיפה נרתם להריץ את ההצגה במשך עשר שנים לטובת שחקנית שלא היתה לה עבודה ופנסיה וכך התפרנסה בכבוד". סמל הוסיפה ואמרה כי "צחוק של עכברוש" היתה קופרודוקציה עם התזמורת הקאמרית הישראלית אליה נרתם הקאמרי. "זו היתה הפקה צנועה שמרבית המשתתפים בה עשו מלאכתם בחצי התנדבות. ויתרתי על תשלום מקדמה". גם באופרה "לעוף מכאן", מדגישה סמל, כי התיאטרון בניהולו של בעלה היה רק אחד מהגורמים המפיקים. בהפקה, כמו בזו שקדמה לה ויתרה על מקדמה אך קיבלה תמלוגים.