"ישראלים בברלין": מניפולציה מחליאה
הבמאית הגרמניה של "ישראלים בברלין" יצרה סרט תיעודי חסר מוסר שמעורר רצון להקיא. השיא (או השפל) הוא הקטע בו מוצג ישראלי לבוש במדים נאציים, שאומר כי עדיף להיות בצד של המנצחים
"ישראלים בברלין", ששודר אתמול (ד') ב-yes דוקו, הוא סרט מרתק, מטלטל, מקומם – ומאוד לא מוסרי. דווקא את העניין האחרון צריך להסביר תחילה: יצירתה הדוקומנטרית של הבימאית אליס אגנסקירכנר קרויה במקור "דירה בברלין" והיא עוסקת בשלושה ישראלים צעירים - יעל, יואב ואייל - שנכנסים לגור בדירה אחת ברובע פרנצלאוארברג בברלין. פעם כבר גרו כאן יהודים. בדירה הזאת ממש. קראו להם סימון ורוזה אדלר. זה היה מזמן ועד שיהודים לא הורשו עוד להתגורר שם, או - לשיטת הנאצים - בכל מקום על פני האדמה.
במהלך הסרט עוברים השלושה תהליך מורכב: ראשית, הם נדרשים לשחזר את הדירה כפי שהיתה פעם, אז, לפני המלחמה. כמובן, הם גם נדרשים לומר איך הם מרגישים בעקבות זאת. שנית, הם מתוודעים עוד ועוד, לאט לאט, לגורלם של סימון ורוזה. שלישית, הם נדרשים לספר למצלמה איך הם מרגישים גם עם זה ועם הישראליות, השואה, התרבות הגרמנית והכל.
אני כותבת "נדרשים" כי, בסופו של דבר, יצירה דוקומנטרית היא סיפור שעולה לא מעט ממון, גם אם עומדים מאחוריו ערוצים חזקים כמו sat 3 ו-rbb הגרמניים. ומתישהו הכל מתנקז לימי צילומים ארוכים ומתישים שמעורבים בהם עשרות אנשים לפעמים, ויש תסריט, ורצוי שהכל יתנהל בסדר גרמני טוב או שההפקה נדפקת. וכדי שהכל יתנהל כמו שצריך, יש להגיע להמון הסכמות עם כל המרואיינים לפני תחילת הצילומים, או שלא יהיה כלום.
אז מה הבעיה, תשאלו. ובכן, היא כפולה: כצופים, איננו מודעים לאוסף ההסכמים האלה ולמהותם. וכצופים, המוצר המוגמר שאנחנו צופים בו אינו משקף את המניעים של המשתתפים ואת הפער בין "מה שהיה בצילומים" לבין מה שמופיע על המסך.
תוסיפו לכך אלמנט של ריאליטי, של הכוונה מודעת מטעם ההפקה, ותראו איך מניה וביה נוצר מדרון מוסרי חלקלק, שאגנסקירכנר מתאמנת עליו בגליצ'ות אולימפיות למטה, עד לרגע שבו יואב ספיר, דור שלישי לניצולי שואה, לובש מדי קצין אס אס, מעשן סיגר חום-בהיר, ואומר בגרמנית כמה הוא נמשך לסיטואציה הזאת, ושכל אחד היה מעדיף להיות עם המנצחים ולא עם הקורבנות יפי הנפש. זה הרגע שבו רציתי להקיא. אני דור שני, שפת האם שלי גרמנית, ואני לא יכולה אחרת.
מה הוביל את השלושה לדירה שהבימאית ידעה היטב מי היו דייריה הקודמים ומה אירע להם? מדוע הסכימו לגור שם, או שמא רק להעמיד פנים שהם גרים שם? האם ידעו שהם מורידים את המים באסלה שהיתה פעם של משפחת אדלר, שבנה הפגוע בנפשו היה מן הנרצחים בתאי הגזים הראשונים, אלה שהורכבו ממשאיות אטומות וצינור פליטה, ולתוכן היו מכניסים את טרופי הדעת והחולים הכרוניים, הגמדים והמפגרים? מתי ידעו את מה שידעו?
כי אם ידעו מלכתחילה ולא הביעו זעזוע ואפילו מחאה, שלושתם מתועבים בעיניי. ואם לא ידעו ורק הבימאית ידעה וסיפרה להם טיפין טיפין בשביל האפקט הדרמטי שייווצר, אני יכולה רק לאחל לה שתלך לעזאזל. אחרי שתגלה לנו מי שילם את שכר הדירה, ומי בחר עבור יעל שמלות שבהן היא נראית בדיוק כמו איזו "רוזה אדלר" עלומה.
מתישהו במהלך הצילומים חלה תפנית בלתי צפויה (או דווקא מניפולטיבית, לכו תדעו) בעלילה המתוסרטת היטב ("הבה נעמת שלושה ישראלים צעירים ורהוטים עם עברו של העם שלהם בברלין, ונראה שגם הם נושאים בתוכם אשם, והגרמנים יכולים למרק את מצפונם עוד קצת"). השלושה מתמרדים ואומרים שהם לא מייצגים כלום ותובעים לומר זאת למצלמה. הרהיטות נעלמת לטובת נאומים מגומגמים משהו.
הם לא באמת מבינים שעבור הצופה הגרמני, או עבור כל מי שצופה בטלוויזיה במשהו שהוא "תופעה" (והרי קיומם של 20 אלף ישראלים בברלין הוא בהחלט "תופעה") - הם מייצגיה של אותה תופעה. ואז קורה שיעל, שחזרה בשאלה והתגרשה מבעלה האברך והנה היא בת חורין בעולם הגדול, סתם מסרבת לייצג משהו, ואייל מסרב להיות הישראלי המייצג כי "אף אחד לא בא לכאן להיות במרכז של סכסוך", ויואב מלין על לימודי השואה שפגעו בנפשו כי "הטרגדיה האישית הלכה לאיבוד", ואפילו מתריס בפני הבימאית כי "השואה שלך היא לא השואה שלי", ובצדק.
ואז אנחנו נחשפים לווידוי שכולו כנות עמוקה מטעם הבימאית: אכן, השואה "שלה" שונה. היא ראתה אותה לראשונה בגיל 12 בטכניקולור בסדרה האמריקאית "שואה". שאלה את ההורים - ואלה לא ענו. לימים מצאה בעליית הגג עותק של "מיין קאמפף" של היטלר שהיה שייך לסבא וסבתא. הוא מוצג און קאמרה. למה? איך היא מסבירה רצון או צורך שלה להחזיק בו? לא מסבירה.
וכך זה נמשך: בעוד הישראלים עושים כמיטב יכולתם כדי להתנער מעברו של עמם ולהלל את יתרונות הוויזה והחיים הטובים בברלין, ויואב, שפעם חשב שצריך לקיים יחסי מין עם המון נשים אריות בתור נקמה, אפילו לא ישוב לישראל ויתחתן עם גרמניה (שתתגייר!), יוצרת הבימאית פסיפס מניפולטיבי של דברי הישראלים עם התקדמות העלילה המקבילה, שהיא גורלה של משפחת אדלר מהדירה בברלין.
כפי שיכולתם לנחש, זה לא נגמר טוב. עד תחילת 1943 הצליחו בני הזוג להישאר שם במחבוא – ואז, או אז, נחשפה רוזה אדלר והועברה לאושוויץ. מי חשף אותה? שלושה יהודים. עוזרי-גסטאפו שכאלה שביקשו להגן על עצמם מפני גורל של יפי נפש וקורבנות. סמוך לדיווח הזה לובש יואב את מדי הקצין הנאצי.
בסוף זה מחליא. במיוחד בסיכום האופטימי והתלוש בקריינות של הבימאית, שמעצבנת יותר ויותר בשוויון הנפש שלה ככל שהסרט מתקדם. שוויון הנפש כה תלוש מן הסיטואציות הדרמטיות המבוימות של הסרט, שהדיסוננס בפני עצמו מעורר את רפלקס הגועל. סוגה עילית, כמו-דוקומנטציה מושקעת - ובכל זאת, מבחינה מוסרית, "האח הגדול" הוא היכל תפילה לעומת האשפתות שאליהן התקדמה אגנסקירכנר, עקב בצד אגודל, יום אחרי יום צילומים.
