"צריך לעשות שינוי בקריטריונים"
אחרי 20 שנה עוזב אפרים זינגר את כיסא מנכ"ל הוועד האולימפי ומדבר על הכל: חילוקי הדעות עם צבי ורשביאק, הכישלון בלונדון, דקת הדומייה לזכר נרצח הי"א וגם על הנפילה ההיא בשבי, לפני 41 שנה
"כשצעדתי כראש המשלחות הישראליות בטקסי הפתיחה באולימפיאדות, עם דגל המדינה מונף, תמיד ראיתי לנגד עיניי באותם רגעים את דגל ישראל השרוף במוצב החרמון. זה היה המראה האחרון כשצעדתי לעבר השבי, המוצב המעשן ודגל ישראל השרוף. באותם רגעים אמרתי לעצמי: 'אני לא יודע איך, אבל עוד אחזור'. בצעידה באולימפיאדות הייתה סגירת מעגל", כך מתאר אפרים זינגר, כשעיניו מתמלאות בדמעות, את הרגעים המרגשים כמנכ"ל הוועד האולימפי.
ynet ספורט ברשתות החברתיות:
זינגר, שהודיע אמש על עזיבת תפקידו אחרי 20 שנה, עדיין נושא עימו את הטראומה ההיא ממלחמת יום כיפור, אז נלקח בשבי יחד עם 31 מחיילי מוצב החרמון, והוחזק בכלא הסורי במשך שמונה חודשים. בראיון בלעדי ל"ידיעות אחרונות" הוא סיכם את הקדנציה הארוכה בוועד האולימפי.
פגשת סורים באולימפיאדות?
"באולימפיאדות יוצא לך לראות את כולם. במיוחד בכפר האולימפי שבו אין מחיצות. כן, יצא לי גם לדבר עם סורים. לא סיפרתי להם שהייתי שבוי אצלם שמונה חודשים"
אחרי 5 אולימפיאדות (אטלנטה 96', סידני 2000, אתונה 2004, בייג'ינג 2008, לונדון 2012), בחר 'זיגי' לעזוב את התפקיד: "כבר בלונדון הודעתי לוורשביאק שבאולימפיאדת ריו לא אהיה, ובינואר הודעתי ליגאל כרמי שאעזוב. אני אדם של מספרים: 60:40:20 - אני בן 60, 40 שנה לשחרורי מצה"ל, ו־20 שנים בתפקיד".
מנכ"ל ועד אולימפי שמכהן במשך 20 שנה - זו המצאה ישראלית.
"נבחרי ציבור צריכים לכהן לא יותר משמונה שנים עם אופציה לארבע שנים נוספות. ואם הנבחרים, אז גם ממלאי התפקידים הביצועיים".
מה אתה הולך לעשות?
"אני נשאר חלקית בעניין האולימפי, ואמשיך לכהן כחבר הוועדה האירופית של הוועד האולימפי. חוץ מזה, מאחר שלא היה לי יום אחד של חופש אמיתי, אני מחפש ריגושים חדשים ולטעום את טעם האי־וודאות. ייתכן מאוד שאחזור לספסל הלימודים". לזינגר תואר ראשון במדע המדינה ויחסים בינלאומיים ותואר שני בתקשורת.
בא לך להיות מועמד לתפקיד יו"ר ההתאחדות לכדורגל במקום אבי לוזון?
"לא חשבתי על מעבר לכדורגל. אני למעשה באתי מענפים אחרים, כמו הכדורעף בזמנו".
הוועד האולימפי הפך בצדק לשק חבטות תקשורתי. במיוחד בעידן רווי פרשיות של צביקה ורשביאק.
"בקוקפיט יושבים הטייס הראשי וטייס המשנה או הנווט. אנחנו צוות לטוב ולרע. אם יורים עליו, כולם נפגעים וכך היה אצלנו. אני לא מכחיש שהיו חילוקי דעות ביני לבין ורשביאק, אבל אף פעם לא הוצאתי דעה מנוגדת מחוץ לרשת. אמרתי מה שאמרתי בפורומים הנכונים. לזכותו של ורשביאק ייאמר כי יחד עם כל הביקורות עליו, הוא חיזק מאוד את מעמד הוועד האולימפי בארץ. הייתי משווה את זה, בפרופוציות הנכונות כמובן, למה שעשה סמראנש ב־1980. הוא קיבל גוף לא יציב כלכלית כמו הוועד האולימפי הבינלאומי, והפך אותו לגוף הלא ממשלתי הכי חזק בעולם. גם סמראנש ספג ביקורת נוקבת במהלך כהונתו".
זה לא אומר שכל החלטות הוועד האולימפי הגיוניות.
"התקשורת אוהבת את המסכנים והחלשים, ושונאת את המצליחים והחזקים. הפכנו לגוף חזק, אז תקפו את הוועד האולימפי".
דרכו של זינגר לוועד האולימפי עברה דרך מודעת דרושים. זינגר, ממושב חניאל בשרון, ישב באחד מימי שישי בביתו וקרא את העיתון. "פתאום נתקלתי במודעה שבה נכתב: דרוש מנכ"ל לוועד האולימפי בישראל. היו שם שישה תנאי סף לקבלה. היו לי חמישה, רק מורה לחינוך גופני לא הייתי. באתי מהכדורעף, הגעתי לנבחרת הנערים והמאמן יואש אלרואי ניפה אותי, אבל המשכתי לשחק בכפר־סבא. זו הייתה התקופה שלפני אולימפיאדת אטלנטה שבה קיבל הוועד האולימפי תמיכה ממחלקת השיווק של הוועד האולימפי הבינלאומי בסך 70 אלף דולר. היום בעקבות הפעילות שלנו הגוף הזה כבר נותן מיליון דולר".
הסתפקתם בכך?
"בכלל לא. אם ב־1995 הביאו המקורות הלא־ממשלתיים חמישה אחוזים מסך התקציב, עכשיו אנחנו מקבלים מהספונסרים 40 אחוז. באותם ימים ראו בספורט האולימפי תרומה לקהילה, היום כבר יודעים איזה יתרונות מסחריים הם מקבלים. החל מסידני 2000 שיכנענו גם את הממשלה לתת תקציב מיוחד להכנות אולימפיות".
עם כל הכבוד לכסף, אנחנו מדברים על הישגיות. לפעמים יש תחושה שיהודים וספורט לא ממש הולכים ביחד.
"אם יש כישרונות מתאימים אנחנו מגיעים להישגים, אבל המצב הוא לפי הבנת הממשלה בחשיבות הספורט כגורם חברתי ראשון במעלה. אם הממשלה תחליט לתת עדיפות לספורט כמו שהיא נותנת עדיפות לטייסים, חקלאים ונושאים נוספים שבהם אנחנו מובילים בעולם, כך יהיה גם בספורט. לצערי, ממשלות ישראל לדורותיהן התייחסו לספורטאים כאל חובבים, ולא כבעלי מקצוע".
איפה הכסף מקרן סידני פרנק שבצוואתו ייעד אותו לקראת אולימפיאדת בייג'ינג?
"המטרה הייתה להעמיד דרכו דלת נוספת לצורכי הספורטאים, כמו מחנות אימון. לאורך כל השנים התנאים שניתנו להם היו אופטימליים והקרן לא ניתנה לטווח מסוים. נותר מספר מיליונים לא גדול, טוב שלא הכל בוזבז על אולימפיאדה אחת".
אחת התובנות שלראשונה זינגר מסכים עימה פומבית קשורה בשיטת הקריטריונים והסגלים. שיטה שבה פציעה של ספורטאי לקראת תחרות, למשל, עשויה למנוע ממנו שנה של תמיכה וכן ההחלטה להציב קריטריונים קשיחים יותר מהבינלאומיים שנהוגים במרבית מדינות העולם. זינגר מכה על חטא: "כתוצאה מהקריטיונים שהוצבו הגענו לשבע מדליות באולימפיאדות ולאינספור מדליות באליפויות היבשת ובמסגרות אחרות. יחד עם זאת, אני חושב שאחרי 20 וכמה שנים צריך לבצע שינוי בקריטריונים ולהקל עליהם, פרט לאתלטיקה, שחייה והתעמלות. צריך להתבסס רק על קריטריונים בינלאומיים".
"צריך היה לנהוג שונה בזאבי"
מעמד הספורטאי ירוד. הוא מקבל תמיכה נמוכה יחסית, ויוצא לשוק האזרחי ללא פנסיה."ספורטאי, כמו מדען, מנסה להגיע למצוינות. אני מסכים שהמעמד שלו מצריך מהפכה, ולהבין שמרבית השנים והבסיס שלו זה האגודה. הוועד האולימפי הישראלי הוא אחד התומכים בעולם בספורטאים".
אתה בטוח? תראה איך התייחסתם לאריק זאבי, הספורטאי הגדול ביותר שצמח פה, אחרי הכישלון בסין. שללתם ממנו דברים קבועים שקיבל, כמו מעסה, יריב אימונים. הפנתם לו גב.
"אריק היה אחד האתרוגים הגדולים של הספורט הישראלי. מודל לחיקוי. אני מסכים שעם אריק זאבי היה צריך להתנהג באופן שונה. אני דוגל בתפיסה שבענפים האישיים צריך להתייחס לכל אחד מספורטאי העילית שלנו בצורה שונה ולתפור את החבילה המתאימה לו כדי שיוכל להמשיך לשאוף להישגים".
מה דעתך על המאבק של אליס שלזינגר שרוצה לייצג מדינה אחרת?
"לאורך השנים הספורט הישראלי קיבל ספורטאים ממדינות אחרות, ומצד שני יש ספורטאים כמו רמי צור שעבר לייצג את ארה"ב או אחרים שלא עמדו בקריטריון הישראלי ובחרו לעבור. יש מקום אחד באולימפיאדה, זה עניין של החלטה אינדיבידואלית. הפוליטיקות הפנימיות באיגודים גרמו לנו להפסיד הרבה ספורטאים בדרך".
יש סיכוי שנראה אי פעם מדליה אולימפית ישראלית באתלטיקה?
"זה קשה, למרות שהיו לנו בעבר תקוות ומאטוסביץ' היה קרוב בסידני. אולי חנה מיננקו־קנזייבה תעשה זאת במשולשת בריו".
אמרת מאטוסביץ', אמרנו אברבוך. רוב האתלטים הבכירים באמת היו עולים חדשים.
"אני בהחלט תומך באיתור ספורטאים יהודים בכל העולם, כי ישראל היא מדינת העם היהודי. אם השבדים הביאו את האתיופית אבבה ארגוואי, דנמרק את וילסון קיפקטר, שלא לדבר על המדינות הערביות שקונות מדליות - אנחנו צריכים לעשות משהו בעניין העלייה. לתדרך את השגרירויות שאנשים מהן יהיו סקאוטים להעלאת אתלטים יהודים בכירים".
שימשת כאחד מראשי המשלחת בלונדון 2012, אתה חלק מהכישלון הקולוסלי שהיה שם.
"מידת האחריות שלי לכישלון בלונדון היא בדיוק כמו להצלחה באתונה. לא עמדנו ביעדים בלונדון, למרות שהספורטאים קיבלו את התנאים המיטביים".
אז מה יהיה בריו?
"אני זה שבחרתי בסלוגן 'התקווה שווה זהב', אנחנו לא יכולים שלא להיות שוב חלק ממדינות שזוכות במדליה".
כבר לא נזכה לראות בטקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים דקת דומייה או אזכור לרצח הי"א?
"ישראל מצויה במצב בינלאומי לא פשוט, קשה להילחם בכל מה שקורה מסביב. יש מערכת לחצים וישראל היא אחת מ־204 מדינות בוועד האולימפי. חייבים להמשיך ולראות איך עושים את זה ולא לוותר. בארץ יש את טקס האזכרה השנתי, וגם במסגרת המשחקים זה קורה, לא בטקס הפתיחה. זה לא רק ספורטאים ישראלים שנרצחו, אלא ספורטאים אולימפיים, ולכן יש חובה מוסרית לעשות זאת".
כאמור, שמונת החודשים שהשפיעו רבות על חייו של "זיגי" היו בחורף 1973, אז שירת כאלחוטן במוצב החרמון. גם היום, הוא זוכר איך כל פרט מהיום הקשה ההוא ואיך במשך 24 שעות שהו הוא וחבריו במחילות, כשהסורים מחכים סמוך מאוד אליהם ורק עלטה מפרידה בין הכוחות: "יכולנו אפילו לשמוע את נשימות הסורים. היינו חייבים לקבל החלטה מה לעשות ולא ידענו להעריך את הכוח הסורי. כבר דמיינתי את טקס יום הזיכרון בכפר־סבא כשהשם שלי מופיע. החלטנו לבסוף לפרוץ החוצה, אבל האש הארטילרית הסורית הייתה חזקה מאיתנו. אחד החיילים שלנו שאל אותי אם יש לי משהו לבן, אמרתי לו: 'תתפוס בתחתונים שלי'. הוא תפס, ונהרג מאש של חייל סורי. אנחנו נשבינו".
ואחר כך הגיעו הימים הארוכים בשבי.
"הגעתי לכלא 'אל־מאזה' בדמשק לאחר שלא אכלתי כמה ימים. השלב הראשון היה קשה מאוד עם הניסיונות להוציא מאיתנו מידע בכוח. בשלב השני החזיקו אותנו קצר, והשלישי היה הכי קשה - שלב אי הוודאות. ישבנו בתא שאותו איכלסו לפנינו שלושה טיייסים שישבו שלוש שנים. ברור שזה היה המסע הכי קשה בחיים שלי, ולמדתי ממנו המון על פרופורציות".
לפנייה לכתב/ת 
