"אור קדומים": להביט אל כוכבי הזיכרון

כדי להבין כמה ג'ון באנוויל הוא סופר מוכשר ואף מבריק, אפילו לא צריך לקרוא את כל "אור קדומים", אלא רק את הפרק הראשון שהוא מעין הקולאז' הפתלתל כולו בזעיר אנפין. לכאורה, האג'נדה של הסופר היא ברורה: הוא מטיל את הפצצות הדרמטיות כבר על ההתחלה, כדי לנסות ולפרק אותן במהלך כל הספר, ומבצע זאת בדרך מרהיבה ופיוטית, מלאה רגעים של התבוננות נדירה בסובב ופנינים פואטיות.

לעתים, אמנם, עולה מהקריאה תחושה שהרגעים הטובים הם לא בקורלציה לנוירונים של המוח, כלומר - ארכניים ומעט מייגעים - אך בסופו של דבר הם חלק מהטקטיקה הכתיבתית. אמצעי שמשרת את המטרה.

"אור קדומים". מסע אל הזיכרון ובחזרה

הספר מאת הסופר האירי, נכתב כולו בקולו ודרך תודעתו של אלכס קליב, שחקן תיאטרון בערוב ימיו, שמצהיר כבר בפתיחה, שהסיפור הגדול פה הוא סיפור האהבה שהיה לו בתור נער בן 15 עם אמו של חברו הטוב. סיפור שהתפוצץ כמובן, עת הרומן האסור נתגלה. הוא נזכר בבגדים שאהובתו לבשה, בריח הבושם המיוחד שלה, ובאי אילו מחוות, ניואנסים ורגעים מכוננים.

לרגעים, כאמור, הזיכרונות נדמים למעייפים ולטרחנים, אבל אז, מבעד לכל שכבות האיפור הללו, הוא מטיל פצצות קצרות, נוקבות, וקורעות את הלב. הרבה בזכות העובדה שהן בלתי צפויות, למשל: אנקדוטה על בתו שהיתה חולת סכיזופרניה והתאבדה לפני שנים רבות כשהטילה את עצמה מצוק גבוה בעיירת חוף איטלקית. אחרי האנקדוטה, הוא שוב חוזר לסיפור אהבת הנעורים הפראית, הלוהטת, הסודית, בינו ובין אישה בת 35, כשבתווך הוא נקרא לגלם תפקיד בסרט חדש - שגם הוא קשור בצורה זו או אחרת לחייו בצורה מעט מחשידה.

כך, כשהוא נע בין זיכרונותיו מלפני שנים רבות, ומהתנהלותו בתוך החוויה הקולנועית החדשה, וכן ביחסיו הקפואים, הנבולים שלו ושל אשתו הנוכחית - הוא פורש את הסיפור שלו, רגע לפני שמסך יורד על חייו. אולי כדי לנסות להבין דברים שלא הבין כל השנים, כמו למשל מדוע בתו התאבדה, מדוע אהובתו לא ניסתה ליצור איתו קשר - והאם היא באמת האהבה הגדולה של חייו. 

באלכס יש השלמה מפוכחת וחמצמצה של העולם שבו אנו חיים. לדידו מדובר בעולם ללא תשובות, עולם בו האנשים בו תמיד יהיו חידה (הוא כותב שאשתו איתה הוא חי שנים רבות היא, למעשה, החידה הגדולה ביותר עבורו) ואין לנו כל דרך לפצח אותה באמת ובתמים. אבל מה לעשות, כדי להשתייך לקהילה האנושית ולהיות חלק מאיזשהו מארג חברתי מינימלי, אנו מתוכנתים לנסות לחפש תשובות ולנסות לפתור את החידות. אחרת לא היינו אנושיים.

מעבר למבנה העלילתי, הספר נסוב מעל סוגיה אחרת, תת-קרקעית, שכמו מתרוממת לאיטה מתוך הריסות הסיפור עצמו - והיא הזיכרון. כפי שקליב עצמו אומר: "מוזרים החורים האלה שנתקלים בהם, כשלוחצים בעוצמת יתר על הבד אכול העש של העבר". במוח האנושי קיימים תאי זיכרון לטווח קצר ותאי זיכרון לטווח ארוך. בכל פעם שאנו "מושכים" ממעמקי המוח זיכרון ישן ומחזירים אותו, וכך מאפסנים אותו מחדש, אנו משנים מבלי דעת את האלמנטים שבו. חלקם קטנים, אולי, אבל כאלו שלאט לאט, בחלוף השנים, מעוותים את הזיכרון המקורי.

הזיכרונות הקבורים בתת-ההכרה, אלו שלכאורה שכחנו, הם הכי קרובים או דומים או מדויקים לדברים עצמם (וכותב זאת אדם ומבקר שגילה בשנים האחרונות שכמה מהמובחרים שבזיכרונותיו היו במקרה הטוב חלומות, ובמקרה הפחות טוב- בדיות מוחלטות).

קליב סיפר לעצמו סיפור יפה, שערורייתי, מלא תשוקה ופרטים

המשלימים אחד את השני, אך מה באמת ממה שסיפר אכן התרחש? אין לשאלה זו תשובה ברורה (ומהלך דומה עשה ג'וליאן בארנס בספרו הנפלא "תחושה של סוף"). הרי מבחינת קליב, העבר נמצא בכל מקום, כאן על פני האדמה. ובמיוחד כשהוא מביט לשמיים ורואה את אור הכוכבים, הרי זה תמיד אור של כוכבים שמתו. זה תמיד להביא אל עבר "אור הקדומים".

בשלב מסוים בעלילה, קליב פוגש דמות מפתח מהעבר שמספרת לו את סיפורו בצורה אחרת לגמרי. כך נוצר הרושם שהוא כל העת זכר משהו אחר ממה שחשב שזכר. מכאן שהרומן מעלה את השאלה, האם מי שבאמת מסיר את השמיכה מעל עובש הזיכרונות המדומים, אף הוא עצמו זוכר את מה שקרה בדיוק מושלם? הרי גם הוא עבד של תאי הזיכרון שלו. גם הוא סיפר לעצמו סיפור כלשהו. אך האם יש בכלל "זיכרון אובייקטיבי", או שכל חיינו - כל מה שקורה וכל מה שקרה - הם רשימה אחת נפתלת, משתנה ואכזרית? כפי שאמרנו, זה עולם ללא תשובות. אבל "אור קדומים" הוא דרך בהחלט לא רעה לשאול שאלות.

"אור קדומים", מאת ג'ון באנוויל. מאנגלית: גיל שמר. הוצאת ידיעות ספרים, 260 עמ'.