בין מגדר ליער: "דמבי-דוב ולהקת הבלט"
בסיפורו של שמואל כהן שאיירה הילה חבקין, מוצג דוב חביב שרוצה להיות רקדנית בלט. איך הסביבה מגיבה לבקשתו הבלתי שגרתית? כמו שצריך - אבל לא מספיק באומץ
חלק ניכר מספרי הילדים שרואים אור משחזרים (שלא לומר - ממחזרים) תבניות סיפוריות ידועות ותמות שכיחות. בעיקר כאשר מטרת הסיפור היא דידקטית וכוונת היוצרים היא לחנך לערכים של קבלת השונה, כמו למשל סבלנות. מהלך זה בולט במיוחד כשהוא בא על חשבון טקסט ספרותי מעניין ומקורי, והרחבת מגוון הסיפורים המוצגים לילדים ולילדות.
הספר "דמבי-דוב ולהקת הבלט 'עלים'", שראה אור לאחרונה בהוצאת אבן חושן ומתאים לגילי 4-5, הוא מקרה מבחן מוצלח לטיעון שהוצג בפתיחה, דווקא משום שהספר נמצא באזור אפור של המהלך הרווח, ובמידה מסוימת בכך טמון חינו.
להיות בילי אליוט
שם הספר שכתב שמואל כהן ואיירה הילה חבקין, הוא מסורבל משהו, ומציין את הסיפור עצמו - מדובר בסיפורו של דוב קטן שאוהב מאוד את אמנות הבמה, ולאחר שנחשף למופע בלט של להקת "עלים" (שרקדניה רקדו "כאילו היו עלי שלכת אווריריים") הוא מתעקש להיות רקדנית. למזלו, המנהלת האמנותית של הלהקה, ברבורה ששמה איריס, מציעה לו את התפקיד של מושלת היער במופע הבא של הלהקה.
בתחילה, אמו של דמבי-דוב אינה נענית לדרישתו להיות רקדנית כי "אתה דוב, מתוק שלי, אתה דוב!...אתה לא רקדנית". אבל היא מתרצה עד מהרה, וגם האבא - שהאם תוהה כיצד יגיב - מסכים, אבל תוהה מה יגידו השכנים. הסיפור מתאר את החזרות של דמבי-דוב למופע, ואת המופע עצמו - שהיה הצלחה גדולה, כמובן.
התבנית של הסיפור מוכרת לעייפה: דמות בעלת מאפיינים קבועים וסטריאוטיפים מבקשת בתום ילדי ובהתלהבות כנה לנפץ את המוסכמות על ידי מימוש עצמי. במקרה זה, הדוב החזק והמסורבל רוצה לבצע את הריקוד העדין ביותר: בלט. בהתחלה הסביבה אינה מקבלת את רצונו, ובסצנה אחת חבריו הדובים של דמבי-דוב קצת לועגים לו. אבל הדמות הראשית מוכיחה שאין דבר העומד בפני הרצון, ובסיום - הסביבה מעריכה אותה, ובמקרה זה אף שואפת להיות כמותה (חבריו של דמבי-דוב שואלים אותו אם יוכלו גם כן להצטרף ללהקה).
בספר הנידון שמואל כהן לקח את התבנית "צעד אחד קדימה", והציב בה גם הקשרים מגדריים מובהקים, המעניקים ליצירה פן פוליטי חזק יותר - והרי כל מאבק הוא פוליטי. דמבי-דוב לא רוצה להיות רקדן בלט אלא רקדנית, והוא מופיע בתפקיד נשי לבוש בחצאית טוטו ורודה. העובדה שהמנהלת האמנותית של הלהקה, לא רק שאינה פוסלת את הדוב מתוקף המאפיינים הפיזיים שלו, אלא מתעלמת מהמגדר שלו ומציעה לו תפקיד נשי - מעצימה את ספקטרום האפשרויות לכינון הזהות שהילדים נחשפים אליהן בעת המפגש עם הספר.
לפיכך, הפן ההומוריסטי שבהתנגשות בין המצופה (דוב כחיה גסה) לבין מה שמתרחש (הדוב רוקד בלט) עשוי לעורר חיוך בקרב הנמענים הקטנים, אך עד מהרה הוא יוחלף בהתייחסות רצינית ומכילה של ניפוץ סטריאוטיפים מגדריים - וכל זה בחסותה של האמנות.
לנפץ מוסכמות, אבל בשקט
במרבית אם לא בכל ספרי הילדים המציגים את התבנית המוכרת הזאת, יימצא קונפליקט דרמטי שנסוב סביב הרצון של הדמות הראשית לכונן לעצמה זהות חדשה המנוגדת לתכתיבי החברה, וכן תוצג וההתנגשות של רצון זה עם הסביבה. כאן לא נמצא קונפליקט דרמטי של ממש. האם אמנם קצת מסתייגת מהרעיון, אבל היא וגם האב תומכים בדוב לאחר שקיבל אישור ממנהלת הלהקה, והתמיכה שלהם בו מחממת את הלב.
פרט לשתי אמירות של ההורים - שהסטריאוטיפית מכולם היא: "כל אחד צריך להגיד לעצמו: טוב שאני מה שאני!" - ולעג מינורי מצד החברים, דמבי-דוב לא נתקל בהתנגדות ממשית לרצונו, ועל כן ניפוץ המקובעות נעשה בצורה חלקה למדי, ללא התנגשות דרמטית ומסעירה.
התוצאה היא סיפור שמצד אחד מפספס את הפוטנציאל הדרמטי שבמהלך החתרני החבוי בו, ומצד שני - מציג אפשרות מרעננת להצגת המהלך הזה. ניתן אף לנסות לקרוא את הסיפור מזווית עיניו של דמבי-דוב, שכה בטוח בעצמו ומרוכז בחלומו, שייתכן ואינו מודע או שם לב להתרחשויות השליליות שסביבו, ושמשום כך הן אינן מסופרות לנו.
בשל כך, אף על פי שהטקסט כתוב בתבנית מוכרת, יותר משמדובר בספר על שונוּת, זהו סיפור על כינון זהות עצמאית וחתירה להגשמה. ספרות הילדים הרי מרבה לעסוק גם בנושאים אלו, בין אם מדובר בפציפיזם החתרני של הפר פרדיננד בספרו של מונרו ליף, בשיח הפוסט-מודרניסטי של אוליביה בספרו של איאן פלקונר, או בסיפור הנהדר של אנה קמפ, "כלבים לא רוקדים בלט" (וכן, זהו סיפור דומה לסיפור של כהן, שעולה עליו בהרבה) - הרצון לכונן זהות עצמאית שנבדלת מהאחרים מלווה אמנם במאבק מסוים, אך הדמויות המגובשות מחזקות את הנמענים של הספר שעוברים יחד אתן חוויה חזקה.
הפרט האחרון שצוין מתקבל רק נוכח כתיבה ספרותית מוצלחת שמחזקת את העקרונות של יצירת האמנות - ולא את הערכים הדידקטיים או החברתיים העומדים בבסיסה. חשוב לזכור שספרות טובה היא כזו שיכולה להעביר ערכים חינוכיים, מבלי שאלו יבואו במקום אמנות הסיפור.
במקרה הנידון ועל אף המהלכים המעניינים שכהן מבצע, הכתיבה בינונית ותו לא. המחבר אינו מציג סגנון ייחודי במסירת הסיפור, ולמעשה פשוט מתאר את התרחשות מבלי שהדבר יהפוך לספרות של ממש. לעתים נמצא חריקות בסיפור ובחירות מוזרות - כמו למשל ההפתעה של ההורים עם קבלת ההזמנה למופע, כאילו לא ידעו שהוא עתיד להשתתף בה - אך בעיקר דמותו של דמבי-דוב אינה מעניינת דיה.
בהתאמה, איוריה של חבקין מוצלחים ומתארים בעדינות וחן את הסצנות, אך אינם מוסיפים דבר לסיפור, גם לא מבחינת האווירה. כן ראוי לציין לחיוב את ההדפסה האיכותית מאוד של הספר, ואני סבור שאילו הטקסט היה מלהיב ומרהיב יותר מבחינת עיצוב הסיפור וכתיבתו, והיו נעשים מהלכים אמנותיים יותר באיור - אזי הייתה מתקבלת יצירה חזקה בהרבה, שמהווה דוגמא ממשית לאופן שבו האמנות יכולה לגרום לנו לפרוץ מחסומים ולהגשים חלומות, ממש כמו שמנהלת ההפקה עושה עבור דמבי-דוב.
"דמבי-דוב ולהקת הבלט 'עלים'", מאת שמואל כהן. איירה: הילה חבקין, הוצאת אבן חושן.
