"סיפורי הופמן": אופרה מחפשת אהבה

"סיפורי הופמן" היא אופרה גאונית ומוזרה, מקסימה וסוחפת. האופרה מבוססת על ארבעה סיפורים אפלים, מקבריים ורומנטיים, מאת הסופר הגרמני בן המאה ה-18 ארנסט הופמן. באופרה מופיע הופמן הסופר, כגיבור סיפוריו שלו. בכל מערכה הוא מאוהב באישה אחרת. פעם זו בובה מכנית שבעיוורון אהבתו הוא אינו מבחין כלל כי אינה בת-אנוש; פעם זו זונה שבוזזת את בבואתו בשל תאוות בצע; ופעם זו בתולה תמה שמכלה את חייה בשירה.

שוב ושוב הופמן לא מצליח לממש את אהבותיו, שכן בכל מערכה מופיע השטן, בהתגלמות נבל אחר, וגוזל ממנו את אהובותיו.

"סיפורי הופמן". יצירה סוחפת, קליטה - וגם עמוקה(צילום: יוסי צבקר)

ז'אק אופנבך (1819-1880) שמומחיותו היתה דווקא באופרטות רומנטיות קלילות, המריא באופרה הזו - הרצינית האחת והיחידה שלו - לגבהים מוזיקליים נעלים. הוא יצר מוזיקה שמצד אחד היא סוחפת, קליטה מאוד ומשעשעת לפרקים; ובה-בעת עמוקה, מעניינת, רבת-רבדים ומאוד ומורכבת.

להתאהב באישה אמיתית

הפרשנויות על האופרה המוזרה-מעניינת הזו הן רבות. יסודותיה ברומנטיקה הגרמנית של המאה ה-18, אך הצורה שבה היא מטפלת בזיקה שבין "נפש האמן" ליצירתו, משיקה לפרויד של המאה ה-20. דומה שעניינה העיקרי הוא האופן שבו מתחוללת אמנות מתוך מצוקותיו של היוצר. אך במידה מה היא אף עוסקת במהות הגבריות, ולא נראה שאופנבך מחזיק במיוחד מהמין ה"חזק". הופמן הוא רומנטיקן חלשלוש, שכל אהבותיו אינן אלא קלישאות של נשיות (הזונה, הבתולה, הבובה).

סגנונות מוזיקליים שונים של שלל האהובות

כשהוא נתקל סוף-סוף באישה אמיתית, סטלה הפרימדונה, הוא נמלט אל תוך השכרות ואינו מעז לממש את אהבתו. הגבר "האמיתי" היחיד כאן הוא השטן, אלא שאף הוא אינו אלא כלי שרת של האמנות, ותפקידו להכשיל את אהבותיו של הופמן כדי לחולל בו מפח נפש כה רב שיזין את אמנותו.

התפקיד המורכב ביותר ב"סיפורי הופמן", ואחד המאתגרים ביותר בכל ספרות האופרה כולה, הוא זה של זמרת הסופרן ששרה את כל תפקידי אהובותיו של הופמן. מדובר בשלושה סגנונות שירה שונים בתכלית, ויש מעט מאוד זמרות בעולם שמסוגלות לשיר את כל התפקידים הללו ברמה גבוהה ואחידה. את תפקיד הבובה המכנית אולימפיה יכולה לשיר רק זמרת קולורטורה עם טווח קולי המאפשר לה הגעה לטונים גבוהים - על גבול הבלתי אפשרי.

זמרים מצוינים, טכניקה שירית מעולה

האריה הנודעת Les oiseaux dans la charmille ("הציפורים בחורשה"), היא אתגר של ממש (כאן בהקלטה משנת 1981, בביצועה המעולה של הסופרן האיטלקיה לוצ'יאנה סרה). תפקיד ג'ולייטה הזונה, לעומת זאת, מצריך שירת סופרן דרמטי ובעלת קול שנע בין כל טווח המצו-סופרן. תפקיד אנטוניה הבתולה מצריך יכולת הפוכה לגמרי: שירת סופרן לירי עם קול ענוג ורך.

אופנבך כתב את כל התפקידים האלה לזמרת אחת, אבל בשל הקושי העצום בהרבה הפקות של "סיפורי הופמן" - התפקיד מחולק לזמרות שונות בכל מערכה.

למרבה השמחה, בהפקה שעלתה אמש (ה') זכינו לשמוע זמרת מעולה, שהגישה לנו את כל אהובותיו של הופמן ברמה יוצאת דופן. ליובוב פטרובה היא סופרן רוסיה משובחת, שמרבה להופיע במטרופולין אופרה בניו יורק. מלבד הטכניקה המעולה שלה והמגוון הקולי, היא נחנה במשהו שזמרות רוסיות לא מצטיינות בו, והוא - היכולת לשמור על מינימליזם יחסי, בלא דרמטיות יתרה או ויברטו מחריש אוזניים.

להתמסר לשרביט

תפקיד הטנור ששר את הופמן תובעני אף הוא, ולו בשל העובדה הטכנית שהוא נוכח על הבמה כמעט לכל אורכה של היצירה, ורוב הזמן שר. אמש שמענו בתפקיד הזה את הטנור הארגנטיני גוסטבו פורטה. אמנם אין לו קול מדהים או טכניקה חריגה, ובכל זאת מדובר בזמר טוב, אמין ואפילו מרגש לרגעים. דואט האוהבים שלו ושל אנטוניה: C'est une chanson d'amour ("זהו שיר של אהבה") היה קסום.

תפאורה מבלבלת ומוגזמת על הבמה

שלושת תפקידי המשנה הגבריים בוצעו על ידי שלושת מהזמרים היותר-משובחים בקאסט הכמעט-קבוע של האופרה הישראלית: הבס-בריטון ולדימיר בראון היה אמש משובח במיוחד בתפקיד הנבל על גלגוליו השונים; הבריטון נח בריגר בתפקיד אביה של אנטוניה היה נוגע ללב; והטנור גיא מנהיים היה משעשע כמשרת והאריה שלו "Jour et nuit je me mets en quatre" ("יום ולילה אני על ארבע") והעניק לקהל ביצוע מבריק ממש.

בתפקיד המוזה של הופמן הופיע בריטון (הזמר הרומני יונוץ פאסקו). בחירה זו היא בהחלט אפשרית, אך אני מעדיף את גרסת המוזה בקול מצו-סופרן.

בצד ליובוב פטרוטבה, הגיבור השני היה המנצח הצרפתי-ישראלי פרדריק שאזלן. שאזלן הוא המנהל המוזיקלי של התזמורת הסימפונית ירושלים ו"סיפורי הופמן" היא אחת ההתמחויות שלו. מדובר בפרטיטורה קשה ומסועפת, ושאזלן שלט בה שליטה מלאה. ניצוחו היה דינמי, קולח, דרמטי כשצריך, לירי כשצריך. התזמורת הסימפונית ראשון לציון התמסרה לשרביטו לגמרי, והשילוב הזה היה מענג ומרתק.

לדאבוני - בניגוד גמור לשירה המשובחת ולניצוח המעולה - הבימוי והתפאורה היו זוועתיים למדי. במהלך ההפקה כולה עלו וירדו גרמי מדרגות משונים, כhנרות אדומים צנחו מהתקרה, תאים מוזרים כבו ונדלקו חליפות, מכונית נכנסה והתפרקה ופסלי ענק באו ונעלמו. כל זה היה מרעיש ויזואלית, גדוש לעייפה ומיותר לגמרי. הבמאי הגדיל לעשות כששרבב את זמריו לפרקים אל תוך הקופסאות המתניידות, הנחית אותם על פסנתר לבן ענק והניף אותם באוויר - וכל זאת בלא שום מובן אמנותי נהיר.

במידה שבליל התכסיסים הטרחני הזה ביקש לחולל איזו תובנה ייחודית של האופרה הזו, אני לפחות לא קלטתי אותה. למרבה השמחה, המוזיקה של אופנבך כל כך מעולה והזמרים היו כה טובים, עד שאפילו גיבוב ההבלים הבימויי-תפאורתי הזה, לא חיבל בהפקה.