רפואה פרטית נוסח המנדט: בתי"ח של פעם

העיסוק של פרופ' אבישי גולץ בהיסטוריה של הרפואה בישראל התחיל בחדר אפוף מסתורין: כשהיה סטודנט לרפואה, התגורר בדירה שכורה עם אשתו. בעל הבית הודיע לזוג הצעיר שהם יכולים להשתמש בכל שטח הדירה, מלבד חדר אחד שנותר נעול לחלוטין. אל החדר הזה נאסר עליהם להיכנס.

"לא ידענו מה יש בו", מספר פרופ' גולץ בראיון ל-ynet, "עד שבסוף הלימודים הגיע בעל הבית לגבות את שכר הדירה, הוציא מהכיס מפתח והניח אותו בכף ידי. הוא אמר 'אבא שלי היה רופא, וכל הדברים שלו נמצאים בחדר הנעול הזה. עכשיו גם אתה רופא - ואתה יכול להיכנס ולראות מה שאתה רוצה'".

בני הזוג חיכו עד שבתם התינוקת תירדם, ונכנסו לחדר שלא נגעו בו כמעט עשר שנים.  

• עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו
  

רפואה של פעם:

• היסטוריה בתמונות: כך נראה בי"ח הדסה ב-1920 
• ניתוחים פלסטיים: היסטוריה של 5,000 שנה
• ליום האיידס: הקונדום - היסטוריה של 3,000 שנה
  

בחדר גילו, מתחת לקורי העכביש והאבק, שאביו של בעל הדירה היה רופא אף אוזן גרון ועיניים (בעבר הייתה זו התמחות משולבת - ע"א). במקום נמצאו מכשירים רפואיים ישנים, כתבי עת מקצועיים וחוברות רפואיות שיצאו בארץ בשנות ה-30. "עוד לא ידעתי באיזו התמחות אבחר אז", אומר פרופ' גולץ, "ואולי גם בזכות ההשפעה הזאת בחרתי בסופו של דבר להיות רופא אף אוזן גרון. ישבתי כל הלילה וקראתי את החומרים שלו". 

בית החולים חדרה(צילום: באדיבות הוצאת איתי בחור)

במקום הישרדות - רפואה פרטית

פרופ' גולץ שמר את החומרים שניתנו לו ולפני כעשר שנים, בעת שהיה בשבתון, עיבד אותם לספר המתעד את תולדות ימי המקצוע בארץ. איסוף החומרים וכתיבת הספר הציתו בו חיידק מהסוג הטוב - אהבה ועניין בהיסטוריה של הרפואה בישראל. "כשכתבתי את הספר ההוא נוכחתי לדעת שבארץ היו הרבה מאוד בתי חולים פרטיים", הוא מספר, "וזה די הפתיע אותי. באותה תקופה כולם היו עסוקים מאוד בהקמת המדינה ובהישרדות, והנה יש אנשים שהקימו בתי חולים פרטיים".

פרופ' גולץ לא שכח את הנושא, וכשהיה צריך לקחת שוב שבתון, צלל למשימה. "כל החומר שהיה לי הוא שלושה דפי A4 מודפסים", הוא נזכר. "התחלתי לנבור בהרבה מקורות: עיתונות מהתקופה, ארכיונים של הערים הגדולות, אלפי תיקים מזמן המנדט ואפילו דיברתי בכמה תוכניות רדיו וקיבלתי תגובות מרחבי העולם".

אחרי חצי שנה של שוטטות ברחבי הארץ ואיסוף חומרים, שבמהלכה חווה פרופ' גולץ גם התקף לב, הוא כתב את הספר "בתי חולים פרטיים בישראל" בהוצאת איתי בחור, המסכם את ההיסטוריה המרתקת של המוסדות הקטנים והגדולים שהעניקו שירות רפואי לזקוקים לו, בעיקר בפריפריה. הראשון שבהם היה בית החולים הפרטי לילדים ברחוב הנביאים בירושלים, שהקים ד"ר מקס סנדרצקי. היה זה בית החולים לילדים הראשון בישראל ובמזרח התיכון כולו. עם זאת, אף שהיה מוסד פרטי, לא נגבה כסף עבור השירותים שניתנו בו, בזכות תרומות ועבודה התנדבותית של הרופא.

מלבדו, כ-35 בתי חולים פרטיים כאלה פעלו בתקופות שונות בישראל, בהם בית החולים למחלות עיניים של ד"ר טיכו בירושלים, בית החולים דנציגר בתל אביב, בית החולים דג'אני ביפו - היחיד שטיפל בחולים ערבים ויהודים יחד וכלל גם צוות רפואי מעורב, בית החולים אלישע בחיפה ורבים נוספים. גם בצפת, בטבריה, בנצרת, בזכרון יעקב ויישובים נוספים היו חדרי חולים שבהם כמה מיטות ושנועדו לאשפוז של חולים עניים ונזקקים. רק חלקם היו מצוידים בחדרי ניתוח ויכלו להעניק טיפולים מורכבים יותר.

בית החולים ליולדות אברבך, רמת גן(צילום: באדיבות הוצאת איתי בחור)

בית החולים בתר, חיפה(צילום: באדיבות הוצאת איתי בחור)

בית החולים בתר, חיפה(צילום: באדיבות הוצאת איתי בחור)

מאבק על רפואה סוציאליסטית

"בעלייה החמישית הגיעו לארץ יותר מאלף רופאים, שלא כל כך מצאו עבודה במקצוע שלהם", מתאר פרופ' גולץ. "בית החולים הדסה בתל אביב היה מלא ובלי תקנים, בחיפה לא היו מקומות עבודה פנויים - וחלק מהרופאים נאלצו לפנות למקצועות אחרים. אבל היו גם כמה אנשים חדורי רצון להמשיך במקצוע שרכשו בחו"ל, כך שחלק מבתי החולים הפרטיים קמו באותה תקופה. חלקם שכרו בתים ופתחו בהם בתי חולים, חלקם היו חלוצים יותר - כמו ד"ר אברבך שהקים בית חולים ליולדות ברמת גן מהמסד עד הטפחות.

"בית חולים פרטי ליולדות הוקם גם בחדרה, אזורים בפריפריה שיולדות התקשו בהם להגיע למרכז. בתי החולים הוקמו מתוך מחשבה ששירות רפואי צריך להינתן גם במקומות אחרים".

-מי יכול היה להרשות לעצמו טיפול כזה?

"היו אנשים בעלי אמצעים מספיקים, וכיוון שהיה לחץ על בתי החולים הציבוריים גם הכללית וגם הדסה התקשרו עם רופאים בבתי החולים הפרטיים ורכשו מהם שירותי ניתוחים ולידות.

"בתי החולים הפרטיים לא היו גדולים מספיק כדי להוות איום, אבל בוודאי הייתה התנגשות בין הרפואה הפרטית לזו הסוציאליסטית. הרופאים הגיעו ממרכז אירופה ומגרמניה, שם רפואה פרטית הייתה עניין מקובל, ולא יכלו לממש פה את חזון הרפואה הזה. בסופו של דבר לא הייתה ברירה, כיוון שהיה פער בין צורכי הציבור לשירותי הרפואה הקיימים, במיוחד עבור יולדות".

התמונה היחידה מבית החולים סנדרצקי, ירושלים(צילום: באדיבות הוצאת איתי בחור)

בית החולים אלישע, חיפה(צילום: באדיבות הוצאת איתי בחור)

בית החולים אלי"ן, ירושלים(צילום: באדיבות בית החולים אלי"ן)

קורסים בזה אחר זה

רוב המוסדות הפרטיים לא החזיקו מעמד זמן רב, ולאורך השנים הם קרסו אחד-אחד או התאחדו עם בתי חולים גדולים מהם - בחדרה, ברחובות, בפתח תקווה. המשבר הכלכלי שנגרם בעקבות המרד הערבי הגדול הוביל את רוב המוסדות לקשיים פיננסיים בשנים 1939-1936, שמהם לא התאוששו.

רק שלושה פועלים עדיין כיום: אסותא תל אביב שעבר לבעלותה של קופת החולים מכבי, אלי"ן בירושלים ואלישע בחיפה.

"דווקא בפריפריה, ששם נזקקו להם יותר, הם נסגרו", מספר פרופ' גולץ. "מחלקת הבריאות של ממשלת המנדט וגם המוסדות של הממשלה הזמנית היהודית שהייתה בארץ לא השכילו להבין את החשיבות של בתי החולים הפרטיים ולא תמכו בהם.

"היו פחות אנשים שיכלו לשלם על טיפול שם, קופת החולים התרחבה ולא הסכימה יותר להפנות יולדות וניתוחים לבתי החולים הפרטיים, והם נאלצו להיסגר בזה אחר זה".

-הספר שינה את דעתך על רפואה פרטית כיום?

"אני רופא כבר 37 שנה, אני חניך של תנועת הצופים ורציתי פעם להיות קיבוצניק. אני מטבעי סוציאליסט ולא פניתי לרפואה פרטית כמעט בכלל. אני לא חסיד שלה, וחושב שהמערכת הציבורית צריכה לתת מענה לבעיות הרפואיות בצורה טובה יותר ממה שקורה היום - ואפשר לעשות זאת. 

"המרפאות של בתי החולים עומדות ריקות מהשעה 14:00, ואפשר להפעיל אותן ולהעביר את הרפואה הפרטית לתוך כותלי בית החולים בצורה ממוסדת, כך שגם המטופלים וגם הרופאים ייהנו מזה".

מודעה לבית החולים עין גדי בתל אביב(צילום: באדיבות הוצאת איתי בחור)

מודעת פרסומת לבית החולים אסותא, תל אביב(צילום: באדיבות הוצאת איתי בחור)

מפגש עם ההווה, פנים לעתיד

הרגעים המרגשים ביותר בעבודה על החומרים ההיסטוריים עבור פרופ' גולץ היו דווקא בנקודות ההשקה להווה. "היה מרגש מאוד לפגוש חלק מבני המשפחות של מייסדי בתי החולים, בנים ונכדים", הוא אומר, "וכמעט כולם שיתפו פעולה בצורה יוצאת מהכלל.

"בית החולים 'עין גדי' בתל אביב, למשל, היה אז ברחוב מזא"ה 10 ועדיין עומד על תלו. המשפחה של ד"ר שטיין, שהקים אותו, החליטה לשפץ את הבניין ועזרו לי לקבל מהאדריכלית שעוסקת בשימור את תיק השימור.

"מרגש מאוד לראות בניין שעוד קיים, כי חלק גדול מהם נהרס ועל אלו שנשארו אין אפילו ציון של מה שהיה שם קודם. בחיפה, לדוגמה, היו שני בתי יולדות שאלפים רבים מהחיפאים נולדו בהם - ואין עליהם כל ציון. זו חוויה לחפש אחרי חומר נעלם ולהנציח אותו".

פרופ' גולץ, היום יו"ר החברה הישראלית לתולדות הרפואה, שהוקמה כבר ב-1946 במסגרת הסתדרות הרופאים, עוסק בארגון מחדש של החברה ואף מתכנן לערוך כנס בנובמבר הקרוב.

"זכיתי בבית לחינוך לאהבת הארץ והמורשת", הוא אומר. "אני לא היסטוריון אלא רופא, אבל זו הייתה חוויה עצומה כשל ארכיאולוג החופר ומגלה דברים שהיו מכוסים בעפר שנים רבות".