השוער שניצח את המוות
קלאודיו טמבוריני שיחק כשוער באלמגרו במשטר האימה של החונטה הצבאית בארגנטינה בסוף שנות ה-70. אימו נרצחה, הוא עצמו עבר עינויים והצליח להימלט עירום מבית המעצר. היום, 24 במרץ, הוא מציין 36 שנה לבריחה הגדולה: "הכדורגל הפך לעינוי בשבילי, כי לא יכולתי לחזור לשחק, עד עכשיו אני בדילמה אם זה תאריך של שמחה או עצב"
סיפורו של קלאודיו טמבוריני מצמרר גם 36 שנה אחרי התרחשותו. השוער ששיחק בסוף שנות ה-70 באלמגרו הארגנטינית עבר חווייה נוראית במהלך הימים האפלים בהם שלטה החונטה הצבאית במדינה הדרום אמריקנית. הוא נעצר, עונה, אבל הצליח להימלט בצורה מעוררת השתאות יחד עם שלושה עצירים נוספים.
ynet ספורט ברשתות החברתיות:
מלבד הכדורגל, טמבוריני שימש באותה תקופה כסטודנט לפילוסופיה וחבר המפלגה הקומוניסטית, יריבת השלטון בארגנטינה. הדבר גרם לכך שהוא נרדף על ידי המשטר. כידוע נעלמו כ-30 אלף בני אדם במהלך השלטון של החונטה בין השנים 1976-1983 וגורלם של רבים מהם לא נודע עד היום.
במהלך אותה תקופה מתו אנשים רבים בתאי המעצר כאשר מאידך ניצל המשטר את אירוח המונדיאל ב-1978 והזכייה ההיסטורית של נבחרת ארגנטינה בגביע העולם לצורך תעמולה. טמבוריני שיחק אז באלמגרו מבואנוס איירס ובדיוק עמד לתפוס את מקומו כשוער הראשון שלה כאשר נחטף על ידי אנשי המשטר. זה קרה ב-23 בנובמבר 1977.
"ביום החטיפה יצאתי מהבית בדרך לאימון", סיפר טמבוריני בראיון לכלי התקשורת בארגנטינה. "שיחקתי באלמגרו מגיל 20 עד גיל 23 והייתי בדרכי לפגוש מישהו מהמועדון. החלום הגדול שלי היה לצאת לשחק באירופה. הייתי פעיל פוליטית והשתתפתי בהפגנות ומצעדים. אחד מאנשי המפלגה הקומוניסטית נתפס והשם שלי היה רשום בספר הטלפונים שלו. הספר הזה הגיע לידיים של אנשי המשטר שש שנים אחרי שנפגשתי איתו ב-1972. הם באו לבית של אמא שלי, רצחו אותה והרסו את כולו".
הסרט "כרוניקה של בריחה" המתעד את המקרה
טמבוריני המשיך: "הגעתי לבית, צלצלתי בפעמון ומישהו הצמיד לי אקדח. שני אנשים שאלו אותי לשמי ואמרתי להם. כיסו לי את העיניים והעלו אותי על רכב. לא רשמו בשום מקום את המעצר שלי והביאו אותי למקום שלא הכרתי. אמרו לי רק שהם לוקחים אותי לחקירה. לא היו רושמים אז למה עצרו אותך, לא נותנים לך הסברים ובטח שלא היו מביאים אותך בפני שופט. היו לוקחים אותך ומענים אותך רק בשביל להתחיל לשאול שאלות".
ארבעה חודשים הוא שהה במתקן המעצר: "עברתי עינויים במיוחד בימים הראשונים וקשה לי לומר כמה זמן בדיוק כל זה נמשך, כי איבדתי תחושה של זמן. הושיבו אותי על כיסא והיו נותנים לי מכות חשמל. הם נכנסו לחדר ושאלו 'מי זה השוער של אלמגרו?'. אמרתי שאני, אז אמרו לי 'אם ככה - תעצור את זה', ונתנו לי אגרוף חזק בבטן. אחר כך היו משכיבים אותנו עירומים על מיטה ואחרי שהם יצאו מהחדר יכולנו להסיר קצת את הכיסוי מהעיניים, מה שאיפשר לנו לראות קצת. אנחנו העצורים היינו מדברים ביננו בלחש, לא רצינו שישמעו בחוץ מה אנחנו אומרים".
על התחושה הקשה במהלך המעצר סיפר טמבוריני: "הייאוש החל לחלחל בתוכנו, עד שקיבלנו את ההחלטה לנסות להימלט. ב-22:00 היו מביאים לנו את ארוחת הערב, לאחר מכן היו מוציאים את הכלים. היינו שומעים ששוטפים את הכלים ואז בשעה 01:00 לפנות בוקר היו סוגרים את הדלת. ככה ידענו שיהיה לנו מרווח של כמעט שלוש שעות על מנת לנסות להימלט מהבניין".
ארבעה ימים לפני הבריחה התרחש מקרה שגרם לוויכוח בין האסירים. "אנשי החונטה נכנסו לחדר ובמקום הבדיחה על השוער והאגרוף בבטן הצמידו לי נשק לראש ואמרו לי ששמעו שאני מתכנן לברוח. זה יצר ביננו קונפליקט. גיז'רמו פרננדס שהיה עצור איתי אמר לי שאין שום ברירה אחרת, כי הוא יודע שמתכוונים להרוג אותו".
היום, 24 במרץ, מלאו 36 שנה לבריחת טמבוריני וחבריו ממתקן המעצר והעינויים: "פתחנו את החלון בעזרת בורג שאחד מאיתנו מצא בחדר, קשרנו את השמיכות אחת
לשניה ובעזרתן יצאנו מהחלון. התחלנו לרוץ עירומים ברחוב בזמן שהמסוקים שלהם חיפשו אותנו מלמעלה. גיז'רמו הצליח למצוא בגדים וחיפש טלפון. הוא צילצל לבית של אחד מהעצורים והם ברחו לשם, המשפחה שלהם לא האמינה שהם הצליחו להימלט".
לאחר שנמלט התקיים טמבוריני מסכום כסף שהצליח להשיג, התגורר בבית של חברים, לקח סיכון עצום כשעבד כנהג מונית תחת זהות מזוייפת ובסופו של דבר נמלט לשטוקהולם שבשבדיה: "כמובן שלא יכולתי לחזור לשחק כדורגל, אבל ניגשתי להשלים את אחת הבחינות באוניברסיטה אחרי שהבנתי שלא ניסו לחפש אותי שם. אחר כך נסעתי לברזיל ומשם הגעתי לשבדיה כפליט".
שבוע לפני שנמלט מארגנטינה, הוא עבר ליד הבית בו עונה והביט בו בפעם האחרונה. כעבור מספר שנים נהרס אותו בניין. בשבדיה הוא הקים משפחה והחל לעבוד כמרצה לפילוסופיה באוניברסיטת גטבורג. ב-1984, לאחר חילופי השלטון, חזר לראשונה למולדתו כתייר.
בשנת 2006 הוקרן הסרט "כרוניקה של בריחה" המספר את הסיפור שלו ושל חבריו. היום כאמור חל בדיוק התאריך בו הוא מציין את היציאה לחופש. "זה יום של עצב, אבל גם של שמחה", אמר.
"בכל פעם שהתאריך הזה מגיע אני בדילמה. ב-78' אנשים צעקו 'ארגנטינה אלופה', אבל בתוך תוכם רצו לשרוק בוז לדיקטטורה. הכדורגל הפך להיות כמו עינוי בשבילי, כי לא הייתה לי אפשרות לחזור לשחק. למזלי הייתי מסוגל לעשות את זה בשבדיה עד שהשאילו אותי לקבוצה מהליגה השניה שם. אז החלטתי לפרוש".
ynet ספורט ברשתות החברתיות:
צפו: כל התמונות ממרתון ירושלים 2014
צפו: מה אפשר לעשות עם צלחת פריזבי במגרש כדורסל
צפו: שחקן קולע 4 שלשות ב-23 שניות
צפו: מה קורה במשחק כשהכדור עובר לשוער בין הרגליים
לפנייה לכתב/ת 
