המסלול המהיר למרכז: "פריפריה ללא תקווה"

חננאל אדרי (29), במקור מקריית שמונה, מתגורר בשלושת החודשים האחרונים בתל אביב, שאליה הגיע לאחר שש שנים במנהטן. כיום הוא מלהק ובוחן מוזיקלי בתוכנית טלוויזיה, והוא מגדיר עצמו גם כפרפורמר ואיש במה. "אני לא רואה אופציה שאחזור להתגורר בקריית שמונה אבל זה לא ממקום מתנשא או ביקורתי, ולא מהמקום השלילי", הוא אומר. "לא שאני מזלזל, אבל זה עצוב שהרבה אנשים שלמדו איתי ונשארו בקריית שמונה הם היום קופאים או קופאיות.

עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו

"אני תמיד נקרע מהמחשבה של מגורים רחוק ממשפחתי ומהמקום שבו גדלתי מול העובדה שבתל אביב יש יותר אופציות בתחום העיסוק שלי. אין שום סיכוי שהייתי יכול להמשיך לגור בקרית שמונה, כי התעשייה הזו של הטלוויזיה והבמה פשוט לא קיימת שם".

ראש הממשלה בנימין נתניהו אמנם מדבר על באר שבע כבירת הסייבר של ישראל, ומשרד ממשלתי שלם מוקדש "לפיתוח הנגב והגליל", אבל המציאות מחוץ לגוש דן לא תואמת את ההצהרות. תושבי הפריפריה ממשיכים לחיות תוך קשיי פרנסה וכמיהה לשינוי, דשדוש תרבותי ופשרה מקצועית. הפיצוי בדמות המחיה הזולה יותר אינו מנחם אותם, והתקווה לשיפור עשויה להשפיע בעיקר על תושבי הדרום. צדה השני של המדינה, על פי הערכות, אינו זכאי לאופטימיות.  

מימין: חננאל אדרי, נטע לי ושרית שיינבאום(צילום: ניר אריאלי)

על פי נתוני בנק ישראל שפורסמו בתחילת החודש, הפערים בהכנסה לנפש בין המרכז לפריפריה מעמיקים. ההכנסה הממוצעת הארצית לחודש עמדה ב-2011 על כ-5,700 שקל, במרכז הארץ על קצת פחות מ-7,000 שקל ובתל אביב על כ-6,500 שקל. באותו זמן, השתכרו תושבי הצפון מעט יותר מ-4,000 שקל ובדרום הרוויחו כ-4,700 שקל.

"עברתי לתל אביב כי רציתי שינוי אווירה מהמדבר", מספרת נטע לי, בת 30, במקור ממדרשת בן גוריון שבנגב. "טיילתי אחרי הצבא, פגשתי הרבה אנשים, חוויתי חוויות ואז שאלתי מה הלאה". מאז חלפו ארבע שנים שבהן החליפה עבודות מזדמנות וניסתה להשתלב בתעשיית המוזיקה, לפני שעברה לחברת הסטארט-אפ שבה היא עובדת כיום. "העיר פתחה לי דלתות ואפשרה לי לאזן  בין חיי היום-יום ללילה. בבוקר אני עובדת בחברה מסודרת והגונה ובערב אני ינשופה רוקיסטית. הסצינה המוזיקלית בנגב, כשעזבתי, הייתה דלה מאוד. היום, למרות שהיא מתפתחת, רוב המוזיקאים ששואפים להצליח בתחום עוברים לכאן".

"בואו נהיה מציאותיים, עלות המחיה בתל אביב מגוחכת", היא מוסיפה. "אני משלמת 2,500 שקל על דירת חדר קטנה בפלורנטין ויכולה בסכום הזה לשכור דירת שלושה חדרים בבאר שבע. מחירי הנדל"ן פה הם ביזיון. לעזוב את המרחבים של הנגב ולבוא לגור ככה כאן זו אחת ההקרבות שעשיתי".

לדבריה, "הסיבה היחידה שאני לא חוזרת לדרום כרגע, היא כי בחיים לא אצליח למצוא שם עבודה טובה עם משכורת טובה כמו במרכז. רק בתל אביב מזכירה מרוויחה 8,000 שקל בחודש, לעומת באר שבע, שם שכר של 6,000 שקל הופך אותך למליאן. חל שם שיפור, אבל צעירים שבוחרים להישאר שם ייאלצו לעשות הקרבות". הצד השני של המטבע, עם זאת, הוא יוקר המחיה במרכז, "שהציג בפניה" לראשונה את המינוס בבנק. "התחלתי לחשב את צעדיי כלכלית רק כדי ללכת לירקן, כדי שלא אעבור את תקציבי החודשי. אם היה לי הון עצמי, הייתי קונה בית בבאר שבע, ואת גידול המשפחה אעשה ללא ספק בדרום - מקום מושלם למשפחות צעירות. אם היו פותרים את בעיית הפרנסה, צעירים היו עפים לשם בטיל, קונים דירות ומשקיעים ביישובים שבסביבה".

נתוני המכללה האקדמית תל חי מעלים כי שיעור הבלתי מועסקים מכוח העבודה בפריפריה עמד ב-2013 על 7.52%, לעומת 5.64% במרכז, וב-2012 על 8.64% בפריפריה ועל 6.16% במרכז. שיעור הבלתי מועסקים הגבוה ביותר נרשם במחוז הצפון (8%), ואחריו בלטו מחוז ירושלים (7.15%), מחוז הדרום (6.9%) ומחוז חיפה (6.4%).

הנתונים, שנאספו על ידי ד"ר דורון לביא, ראש החוג לכלכלה וניהול במכללה, ושלומית נרדיה מחברת הייעוץ "פארטו", הציגו גם הגירה שלילית מתמשכת מהפריפריה בשנים האחרונות, והגירה חיובית מקבילה באזור המרכז. ב-2009, לדוגמה, היגרו 8,300 בני אדם מהפריפריה וכ-5,000 מהם נקלטו באזור המרכז.

"התמונה אינה חדשה. הפריפריה מפגרת אחר המרכז בכל מדד רלבנטי, ובתחום הכלכלי המצב חמור יותר ומבטא פער של כ-50%", הסביר ד"ר לביא. "בעוד המצב בדרום משתפר והפער מצטמצם, הרי שהפער בצפון, למעט חיפה, נשאר גבוה ואף מתרחב. עם מעבר צה"ל דרומה אנחנו צופים שהפער ימשיך להתרחב, ועד 2020 הפריפריה הדרומית תתקרב עוד יותר למרכז. לעומתה, בפריפריה הצפונית ובעיקר המזרחית אין שום תכנון קונקרטי שעשוי לדחוף אותה למעלה. ללא תוכנית מקיפה, נמשיך לראות את הפערים הללו ללא כל תקווה לעתיד".

עו"ד שרית שיינבוים בת ה-31 עזבה את קריית מוצקין לפני כשמונה שנים, למדה וגרה בהרצליה ובארבע השנים האחרונות חיה בתל אביב. "ידעתי מההתחלה שאני רוצה לעבוד במרכז, חד-משמעית", סיפרה. "אפשרויות התעסוקה כאן הן יותר מגוונות והיה ברור לי גם שהשכר יהיה בהתאם. במרכז יש יותר אפשרויות קידום ופיתוח והרבה יותר לקוחות. בצפון אין דבר כזה, אפילו לא בחיפה. האפשרויות מוגבלות והשכר נמוך. אני מניחה שזה חולש על כל המקצועות. רוב בני המחזור שלי עזבו את הצפון, כמעט אף אחד לא נשאר".

לדבריה, התבססות בצפון הייתה מובילה להוצאות מחיה נמוכות יותר, אך גם לפשרה מקצועית, שכר נמוך וחיי פנאי דלים יותר מהמרכז. "ההשקעה היא רק פה במרכז. החברות הגדולות במשק לא מתאמצות להגיע לצפון ואין להן סיבה, כי כל מרכז העסקים של ישראל הוא רק בתל אביב".

יונתן בן ה-37, שעזב את קריית ביאליק לפני עשור בעקבות עבודתו בהיי-טק וגר עם אשתו ושני ילדיו בתל אביב, מגבה את דבריה. "בקריות אין מבחר גדול של מקומות עבודה, ואם הייתי נשאר שם הייתי צריך להתפשר על שכר וקרבה לכל הדברים שנגישים כאן". מצד שני, הודה, זמן קצר לפני מעבר משפחתו לביתם החדש ברעננה, "אם היינו נשארים לגור שם היינו יכולים לקנות דירה אולי ארבע-חמש שנים קודם לכן".

ראש עיריית דימונה בני ביטון, שמשמש גם יו"ר פורום ערי הפיתוח, הסביר כי "שיתוף פעולה בין ראשי הרשויות ומשרדי הממשלה מחויב המציאות, בפרט בנושא העתקת עיר הבה"דים לנגב". לדבריו, "דיור בר-השגה והקמת מפעלים מתקדמים עם שכר זהה לשכר הממוצע במשק הם כורח השעה. ללא תעסוקה וללא דיור בר-השגה לא נצליח לעבות את הפריפריה בנגב ובגליל. אם הממשלה רוצה לדלל את המרכז הפקוק ולעבות את הפריפריה, היא חייבת גם להוריד מסדר היום פטור ממע"מ לתושבי מרכז הארץ".