אוהבים להיות בבית / "הכל מקצועי"
ההשפעה אינה חזקה כבעבר, אבל כדורגל הוא עדיין ענף הספורט שבו יתרון הביתיות הוא המשמעותי ביותר. מה הסיבות לכך, איזה שינויים טקטיים עושים המאמנים בין משחקי בית וחוץ, ואיפה עומד הכדורגל הישראלי בהשוואה למקומות אחרים
לא כך ציפה ארסן ונגר לחגוג את המשחק ה-1,000 שלו בארסנל. לא בהפסד לצ'לסי, ובטח לא בתבוסה מהדהדת כמו 6:0. מצד שני, רבים מאלו שעוקבים באדיקות אחרי השנים האחרונות של ונגר, דווקא ידעו מראש שלמנג'ר הצרפתי אין סיבה להיות אופטימי, כי ארסנל שלו, חזקה ככל שתהיה, הופכת עורה במשחקי חוץ מול קבוצות צמרת. כשהם פוגשים יריבה שקולה, התותחנים מושפעים באופן משמעותי ממה שאנחנו מכנים "יתרון הביתיות" - אחד האפקטים המעניינים בספורט בכלל, ובמיוחד בכדורגל.
המספרים של ארסנל מדהימים. בחמש העונות האחרונות שיחקו התותחנים 14 פעמים באצטדיון האמירויות נגד הקבוצות ה"חזקות" (אלו שסיימו באותה עונה ספציפית באחד המקומות המובילים לליגת האלופות), והשיגו שבעה ניצחונות עם הפרש שערים 16:19. לעומת זאת, ב־15 משחקי חוץ מול אותן יריבות, ארסנל השיגה רק ניצחון אחד, והפרש השערים שלה מביך (42:15). במשחקים האלה, מול יריבות שוות אליה, ארסנל מוכיחה שהביתיות עדיין מדברת חזק מאוד בכדורגל העולמי.
אפקט הביתיות קיים בכדורגל מאז ומתמיד. השפעתו אמנם פחותה מבעבר (הירידה החלה באמצע שנות ה־90), אבל גם היום הכדורגל הוא הענף
רבים מאמינים שהגורם המרכזי ביתרון הביתיות הוא השפעת הקהל הביתי על השחקנים, אבל לפי מחקרים שונים, שהראו בין השאר שהיתרון הזה מתקיים גם במשחקים ללא קהל, התפיסה המקובלת כיום היא שההשפעה הזו שולית יחסית. קחו למשל את מ.ס אשדוד: לפי איש הסטטיסטיקה ירון משעל, זו הקבוצה עם הפרש התוצאות הגדול ביותר בין משחקי הבית למשחקי החוץ בשני העשורים האחרונים בישראל (הבדל של 22 אחוזי הצלחה, הפועל ת"א שנייה עם 19). האם זה אומר שלאשדוד הקהל התומך והמשפיע בליגה? כמובן שלא. הגיוני יותר שתנאי המגרש משפיעים יותר, לפחות במקרה הזה. ויש סיבות נוספות.
שיפוט ביתי?
לפני שנתיים, כשמכבי ת"א הגיעה למשחק בסטוק, ראו אנשי הקבוצה איך צובעים את ממדי המגרש מחדש והלכו לברר את העניין. איש התחזוקה הסביר שבליגה האנגלית מותר לשנות את גודל המגרש בתוך גבולות מסוימים, ולכן סטוק - קבוצה הגנתית שמשחקת על כדורים ארוכים ומשתמשת בהוצאות חוץ קטלניות - מעדיפה מגרש צר. בליגה האירופית, לעומת זאת, היא מחויבת לממדי מגרש אחרים, וכך עובדים אנשי התחזוקה שעות נוספות על צביעת הדשא.
יתרון הביתיות לא נעצר בגודל המגרש, וממשיך במרחק בין הדשא לבין היציעים. מחקר שערך תומאס דומן ב־2003 על משחקי הבונדסליגה הראה איך יתרון הביתיות קטן יותר ככל שהיציעים רחוקים יותר. באצטדיונים עם מסלול ריצה, למשל, אפקט הביתיות כמעט נעלם.
ישנם היבטים נוספים לביתיות, כמו נסיעות ארוכות שפוגעות בקבוצת החוץ, סדר היום והרוטינה הקבועה שמשתבשים, וכן המצב הפסיכולוגי של שחקן שיוצא לשחק במקום לא מוכר. אבל בשנים האחרונות ישנה הסכמה הולכת וגוברת כי מתוך כל המכלול הזה, גורם אחד משפיע יותר מאחרים, וקוראים לו השופט.
הנה בדיקה שנעשתה בנושא. במסגרת מחקר של אוניברסיטת וולברהמפטון, בהשתתפות 40 שופטים בריטים, הוצגו בפניהם אירועים שנויים במחלוקת. חלק מהשופטים צפו בווידאו בלבד, ללא קול, ואילו אחרים קיבלו אוזניות ושמעו את רחשי הקהל. התוצאה? השופטים עם האוזניות פסקו הרבה יותר לטובת הקבוצה הביתית. הם לא פחדו מהקהל - הם הרי לא היו שם פיזית. הרעשים מהיציע הם אלו שגרמו להם לחשוב אחרת. כאן למעשה בא לידי ביטוי כוחם של האוהדים: פחות מול השחקנים, ויותר מול השופט - גם היום, כשיש מצלמות בכל מקום.
גם המספרים תומכים בכך. לפי מחקר של אוניברסיטת בת' האנגלית משנת 2006, שבחן 2,500 משחקי פרמייר־ליג, קבוצות הבית נהנות הרבה יותר מפנדלים שלא הגיעו להן, מהרחקות שגויות של שחקני היריבות, ומתוספת זמן ארוכה יותר כשהן בפיגור.
הביצה והתרנגולת
אחד המשפטים המסורתיים שמלווים את הכדורגל לאורך השנים הוא ש"טוב לנצח בבית ולעשות תיקו בחוץ". ולכן, אולי בכלל מדובר בסיפור של ביצה ותרנגולת. תוצאת תיקו בכדורגל הרבה יותר נפוצה מבענפים אחרים (שם לפעמים אינה קיימת בכלל), ולכן מאמנים לא הולכים על ניצחון בכל מחיר. בניגוד לענפים אחרים, הם משנים טקטיקה ואסטרטגיה בין משחקי בית למשחקי חוץ. אולי יתרון הביתיות הוא תוצאה של השינויים האלה, ולא להפך.
בחודש שעבר התקיים בבוסטון כנס שעסק בניתוחי ספורט. חברת דיסני, שמחזיקה בין השאר ב־ESPN, הציגה פרויקט נדיר וראשון מסוגו. אנשיה בדקו את תנועת הכדור והשחקנים במשחקי הפרמייר־ליג, והראו את ההבדלים בין מה שעושות הקבוצות במשחקי הבית והחוץ
. התוצאות ברורות: המאמנים כמעט אינם משנים את מערך הקבוצה ממשחק למשחק, אבל נותנים הוראות טקטיות אחרות. קבוצת בית משחקת הרבה יותר "גבוה" - הנעת הכדור מתבצעת רחוק יותר מהשער שלה, לחץ בלי כדור נעשה קרוב יותר לשער היריב (כמו גם תאקלים וחטיפות), וגם קו ההגנה נמצא רחוק יותר מהשער שלה. כל אלה חושפים שטח מאחור ומזמינים התקפות מתפרצות. זו הסיבה שלקבוצות אורחות כדאי לשחק על מתפרצות, המהוות אחוז גבוה מהשערים שלהן.
בין משחקי בית וחוץ אין הבדלים בנתונים האיכותיים. אחוז הדיוק בבעיטה ובמסירה, למשל, נותר ללא שינוי. לעומת זאת, בנתונים הכמותיים אפשר לראות פערים: קבוצת הבית משתמשת יותר במסירות קצרות ופחות בארוכות, נוגעת יותר בכדור ברחבת היריב, בועטת יותר לשער וכמובן כובשת יותר. כלומר, ייתכן שיתרון הביתיות לא נובע מגורמים חיצוניים (הרי האיכות, אמרנו, לא משתנה), אלא מההוראות הטקטיות עצמן.
כך או כך, יתרון הביתיות מצטמצם עם הזמן. בשנה־שנתיים האחרונות, בעקבות חדירה מאסיבית של אנליסטים לקבוצות הכדורגל, רואים יותר מאמנים שמנסים לא לשנות אסטרטגיה בין משחקי בית וחוץ. הם אמנם מתאימים את הקבוצה ליריבה בהקשר הזה - למשל מוריניו, שתמיד ינסה לצאת למתפרצות מהצד שבו הקבוצה הביתית מנסה לתקוף - אבל לא מבצעים שינוי אוטומטי רק בגלל שהם לא בבית.
אז אולי הפתרון, בניגוד למה שנהוג לחשוב, הוא דווקא לא לשנות יותר מדי. זה לא בטוח, אבל שווה בדיקה. בטח בקבוצות עם פערים בין משחקי הבית והחוץ, כמו שיש לוונגר ולארסנל במשחקים מול יריבות חזקות.
אוהבים כדורגל? עקבו אחרי הטוויטר של אורי קופר והצטרפו לעמוד הפייסבוק של "הכל מקצועי"
לפנייה לכתב/ת 
