אפקט סטלין: ישראל והפלסטינים מתים מפחד

ברוסיה הסובייטית של יוזף סטלין, אזכור שמו של הדיקטטור הגדול בכל מפגש המוני הביא את כל ‏הנוכחים ‏לעמוד ולפרוץ בתשואות רמות ובמחיאות כפיים סוערות. זו הפכה להיות בעיה. בספר "‏ארכיפלג גולאג" של אלכסנדר סולז'ניצין מסופר על מפגש מפלגה שכזה. שמו של סטלין מוזכר, ‏ומיד כל אחד מהעסקנים על הבמה וכל אדם אחר ‏באולם, קמים על רגליהם ומתחילים למחוא ‏כפיים. ומוחאים. ומוחאים. ומוחאים. אחרי הכול, מי יפסיק ‏למחוא כפיים ראשון? מי יעז לגלות מעט ‏פחות התלהבות כלפי מנהיג הגדול מכל אחד אחר באולם?

"מגלים עולם " - מאמרים אחרונים:

חולמת בספרדית. קטלוניה זכאית לעצמאות? / פדרו אינסואה

3 שנים לאסון המשולש ביפן: האחדות נסדקת / ד"ר כריסטופר הובסון

מדע המדינה. המהנדסים שעבדו למען פרנקו / לינו קמפרובי

נושאת מטוסים טורקית על הרדאר הישראלי / ד"ר מיכאל תנחום

וכך, ‏ממשיך הסיפור, מחיאות הכפיים ‏ממשיכות לאורך יותר מאחת עשרה דקות. בנקודה מסוימת, מנהל מפעל אחד על הבמה ‏מפסיק ‏ומתיישב. מיד כל השאר מפסיקים, והמפגש מתחדש. באותו הלילה נעצר מנהל המפעל, נחקר ‏ונשלח לעשר שנות מאסר בגולאג, מלווה באזהרה "לעולם אל תהיה הראשון להפסיק למחוא ‏כפיים!".‏

מעדיף למחוא כפיים. נתניהו(צילום: AFP)

אז מה אם הידיים כואבות ועייפות

מאחר שלא ניתן לתת אמון או לתאם מול הקומראדים את שינוי ההתנהגות כך שיקרה בו-זמנית אצל כולם, מעדיף כל אחד להמשיך למחוא כפיים, גם אם הוא עייף וידיו כאובות, אל מול הסיכונים הטמונים בלהיות הראשון לעשות את מה שכל אחד רוצה שמישהו אחר יעשה - כלומר, להיות הראשון שיפסיק למחוא כפיים. וכך מחיאות הכפיים נמשכות עד שאחד עושה את הטעות הגורלית ומנסה לשפר את הסיטואציה.

זהו "שיווי משקל נאש" מהסוג הפשוט ביותר, במובן הזה שלכל שחקן יש בדיוק את אותה מטרה - להפסיק למחוא כפיים ולהמשיך במפגש מבלי שיירו בו. אבל "שיווי משקל נאש" מופיע גם כשיש הבדלים במטרות הספציפיות של השחקנים וא-סימטריה ברורה בעוצמתם היחסית.

בגידות וטקטיקות עיכוב חוזרות ונשנות. ישיבת הוועד המרכזי של פתח ברמאללה(צילום: EPA)

לכודים ב"שיווי משקל נאש"

ההסבר העמוק להתייצבותו של דפוס של משא ומתן שכזה, שאינו מניב פירות ונע שוב ושוב במחזוריות של כישלון, התנעה מחדש תחת כותרת מעט שונה, כישלון, התחלה מחדש תחת כותרת מעט שונה, כישלון, וחוזר חלילה - הוא שארבעת השחקנים המרכזיים (אך הלא-שווים) ב"משחק" הזה לכודים ב"שיווי משקל נאש".

הכוונה היא שלכל אחד מהשחקנים - הממשל האמריקני, הממשלה הישראלית, הרשות הפלסטינית, ומה שניתן לכנות "תעשיית תהליך השלום" - יש יעדים משלהם בזירה הזו, שאותם הם היו מעדיפים להשיג על פני אותו דפוס משא ומתן בלתי-נגמר וחסר תוחלת; אבל כל שחקן גם מאמין שלניסיון להשיג את היעדים הללו יהיו עלויות גבוהות יותר מאשר להמשיך למחוא כפיים.

סבבים אינסופיים של משא ומתן. קרי(צילום: רויטרס)

הולכים לשום מקום - מצב נסבל

ממשלות ימין ישראליות יעדיפו להשתחרר בהינף יד מהבעיה הפלסטינית, ולראות אותה מוּסרת מסדר היום. הן היו מעדיפות יד חופשית להרחבת התנחלויות, שלילת כל בסיס אוטונומי לפעילות הכלכלית הפלסטינית, דחיקת הפלסטינים החוצה ממזרח ירושלים, ובאופן כללי, דחיקה של כמה שיותר מהם הרחק מהגדה המערבית באמצעות פעולות עושק והצקות. עבורן, המשך המשא ומתן לשום מקום, תחת הסלוגן הריק מתוכן של "שתי המדינות" כמסגרת הרשמית שלהם, הוא סאב-אופטימלי, אבל נסבל.

תחת האמתלה שישנו סיכוי שהמשא ומתן מגיע לשלב מכריע, יכולה הבנייה בהתנחלויות או ההרחבה שלהן להיתפס כהכרח דחוף ומשמשת כזירה לניהול קרב אמיץ ליישום זכויות יהודיות במולדת העתיקה. בינתיים ניתן לרצות ולהשקיט את הרוב הישראלי שנראה (לפחות על פניו) כתומך ב"פתרון שתי המדינות" בתמורה ל"שלום אמיתי". אפילו לקהילה הבינלאומית יש קושי להאשים את הממשלה הישראלית מאחר שהיא משתתפת, אחרי הכול, ביחד עם נציגים פלסטיניים במשא ומתן לשלום המפוקח ברמה הבינלאומית.

נשיאים אמריקנים שונים כמו ג'ורג' ו' בוש וברק אובמה היו רוצים באמת ובתמים לראות הסכם ישראלי-פלסטיני בחסות אמריקנית לסיום הסכסוך, שיתבסס על שתי מדינות המתקיימות זו לצד זו בשלום, עם בירה משותפת בירושלים ומתן פתרון לבעיית הפליטים המבוסס על פיצוי נרחב וזכויות סמליות של שיבה דרך הגרלה.

אולם עבור אף נשיא זה לא היה - וקרוב לוודאי גם לעולם לא יהיה - רציונלי פוליטית להפעיל את הלחץ הנדרש כלפי ישראל כדי להכריח יישום של הוויתורים ההכרחיים לשלום בר-קיימא. על כן יש מספיק תמריצים למרדף הסדרתי אחר תעתוע של משא ומתן סביב פתרון שתי המדינות גם אל מול ההשפלות שבחשיפה החוזרת ונשנית של חולשת הדיפלומטיה האמריקנית בנושא. ניהול הסבבים בהסכמה עם ישראל והתניותיה מספק הגנה מפני התקפות של הלובי הישראלי, ובה בעת עצם קיומם של הסבבים מספק אליבי נגד ביקורת מצד האירופאים, העולם השלישי, והמוסלמים על המדיניות הלא-מאוזנת של וושינגטון כלפי הסכסוך. בכך, "תהליך השלום" המתמשך משמש את ארצות הברית כדי להצדיק את "האיפוק" שלה כלפי ישראל.

שלח את מתנגדיו לגולאגים. סטלין(צילום: gettyimages)

כל מי שאי פעם קרא את "מסמכי אל-ג'זירה", הפרוטוקולים של דיוני המשא ומתן בין ישראל, ארה"ב והפלסטינים מ-1999 ל-2010, אינו יכול שלא להיות נדהם מכך שהנושאים ונותנים מצד הפלסטינים הצליחו להמשיך במשחק המטריף והמטלטל שהשיחות הללו הפכו להיות, מבלי ללקות בהתקף לב כתוצאה מהבגידות ומטקטיקות העיכוב החוזרות ונשנות שהם היו המושא העיקרי להן.

ברור שהרשות הפלסטינית תעדיף את פתרון שתי המדינות אם יתבסס על שתי מדינות אמיתיות. אבל עם 636 אלף יהודים החיים ממזרח לקו הירוק, עם ממשלה ישראלית ששמה בראש סדרי העדיפויות שלה את המניעה של תוצאה שכזו, עם וושינגטון שפועלת כמעט באופן מלא כמליץ היושר של ישראל - זה בבירור בלתי אפשרי. האלטרנטיבה המקובלת (בקושי) היא להמשיך את הפרודיה של משא ומתן, ולעבור ממסגרת משא ומתן כושלת אחת לאחרת, ובמקביל להמשיך לאסוף מאות מיליוני דולרים מארה"ב ואירופה, שישלמו את המשכורות של עובדי הרשות הפלסטינית, ישמרו את טיפול האח"מים למנהיגות הפלסטינית, ויתמכו בקיום רמת חיים ראויה למדי של רוב הפלסטינים באזור A. אם כמה מהאסירים ישוחררו ואם ישראל תהיה חייבת להגביל לפחות חלק מההתנהגות חסרת הרסן שלה כך שהיא תקל במשהו על הפלסטינים באזורי B ו-C, מה טוב.

ולבסוף, יש גם את "תעשיית תהליך השלום". גדודים של מומחים, אקדמאים, פרשנים, מממנים ומארגני כנסים שבנו קריירות שלמות סביב התקווה והפחד ששלום המבוסס על פתרון שתי המדינות אכן יכול להתממש. הספקולציות, האזהרות, המפות והעצות שלהם מילאו את העיתונים, אתרי הבלוגים וגלי הרדיו. בעוד הם בעצמם לא משעתקים את המעגל הידוע מראש של כישלון השיחות, העיצוב מחדש של מסגרת השיחות, ההתחלה מחדש של השיחות, ההפרעות והעיכובים במהלך השיחות, כישלון השיחות וכן הלאה, הרי שהאמונה הכמעט-משיחית שלהם באלמותיות של האפשרות של פתרון שתי המדינות מגינה על המעגל בכך שהיא לא מעודדת גם את השחקנים העיקריים וגם את האזרחים הצופים בתהליך לחשוב מעבר לקטגוריות השחוקות של שתי מדינות ולדמיין אפשרויות אחרות, כולל הצורך לחשוף במערומיהם את אלו שבאופן קבוע מאיימים להפסיק את התהליך.

אלו שעובדים ללא לאות בתעשייה הזו, בעיקר אלו שתומכים ביצירה של שתי מדינות, ללא ספק יעדיפו את פתרונו של הסכסוך מאשר את המשכו. עם זאת, בהתחשב בבחירה בין סיכויים נמוכים במיוחד להצלחה ובין ההכרח לפתח ולאמץ מסגרת חדשה לגמרי לשם השגת הערכים של צדק, שלום, שוויון ודמוקרטיה באזור הזה, הם מוצאים עצמם מעדיפים את האפשרות הראשונה.

חפשו אחר המילים "סטלין" ו"מחיאות כפיים" ביוטיוב ותמצאו שהסובייטים מצאו פתרון ל"שיווי משקל נאש". אחרי משך זמן משמעותי דיו של מחיאות כפיים נלהבות מצד הקהל המעמיד פנים שהוא מסוחרר מאושר עם הופעתו של סטלין או למשמע שמו, פעמון חזק מצלצל באופן אוטומטי, ומוביל לאחריו לשקט מיידי המאפשר להמון המכונס להתיישב מבלי לפחד להיירות או להישלח לגולאג. אין בנמצא פתרון קל כל כך במקרה של "תהליך השלום" הישראלי-פלסטיני. ישנה אפשרות שאחד מהצדדים, סביר להניח שהפלסטינים, יפסיק למחוא כפיים (אם כי רבים עלולים להישלח לכלא או להיירות כתוצאה מכך), אבל עד שתפיסות שחוקות - אך עם זאת הגמוניות - ישתנו, אנחנו נמשיך לשמוע עוד לא מעט מחיאות כפיים.

איאן ס. לוסטיק הוא פרופסור לפוליטיקה השוואתית ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת פנסילבניה

המכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס באוניברסיטה העברית בירושלים מפרסם בשיתוף פעולה עם ynet את מדור "מגלים עולם" שבו מופיעים מאמרי פרשנות ועמדה של חוקרים מרחבי העולם בתחום היחסים הבינלאומיים