שירה: "שמחתי באה אלי ביעף"

המילים הראשונות והאחרונות

בֵּין הַמִּלִּים הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁלָּחֲשָׁה לוֹ -

אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ - לְבֵין הַמִּלִּים

הָאַחֲרוֹנוֹת שֶׁתִּלְחַשׁ לוֹ - אֲנִי אוֹהֶבֶת

אוֹתְךָ - מַפְרִיד אוֹקְיָנוֹס שֶׁל חַיִּים

שֶׁמַּצְרִיכִים תִּקּוּן. הֲוָיָה מְחֹרֶרֶת

חֲטָאִים, שֶׁבְּדִין-צֶדֶק יֵחָשְׁבוּ אוּלַי

קַלִּים, אַךְ בְּדִין-נֶפֶשׁ שֶׁבֵּינָהּ לְבֵינוֹ הֵם

חָלִים עַל הַחוֹטֵא הַנּוֹטֶה לְהַלְקוֹת עַצְמוֹ

בְּוִדּוּי, וְעִם זֹאת גּוֹזֵר עַל עַצְמוֹ נִדּוּי

וְאֶת הָעִנּוּי לָשֵׂאת אֶת הַצְּלָב, אִישׁ-

אִישׁ עַל גַּבּוֹ, וּלְהַמְשִׁיךְ לְהִתְפַּלֵּשׁ זֶה

בָּזֶה, מְבַזֶּה בִּמְבַזֶּה, נִבְגָּד בְּנִשְׁדָּד

מֵאֱמוּנוֹ, בְּרֶגַע שֶׁסָּר חִנּוֹ, כִּי הַסְּלִיחָה

אֲשֶׁר קִבְּלוּ אוֹתָהּ בְּעֵרָבוֹן לֹא

הִסְמִיקָה אֶת לֹבֶן הָעֶלְבּוֹן, שֶׁדּוֹמֶה

כִּי לְעוֹלָם כְּבָר לֹא יִתְקֹן.

שִׂמחתי

אֶל הַסַּף הִיא נֶעֱצֶרֶת בְּחִיל וּרְעָדָה

מוּל אִיתוּתֵי חֶרְדָתִי וּתְמִיהָתִי

לִפִשְׁרָהּ, וּכְמִי שֶׁטָּעֲתָה בְּיַעֲדָהּ הִיא

מְמַלְמֶלֶת אַלְלַי, וּפוֹזֶלֶת לְצִדֶּיהָ

כִּמְחַפֶּשֶׂת מוֹצָא, לְעַכֵּב אֶת קִצָּהּ

אֶצְלִי.

מָה הַבְּעָיָה שֶׁלִּי, אֲנִי חוֹקֶרֶת אֶת לִבִּי,

שֶׁרֹב הַזְּמַן הוּא בַּל עִמִּי. הַאִם אֲנִי

פָּחוֹת מִדַּי אֲסִירַת תּוֹדָה? מַטְרִידָה

וּמַקְשָׁה מֵעֵבֶר לַמִּדָּה? הַאִם רוּחִי אָכֵן

בְּכֹשֶר לְקַבֵּל אֶת הַשִּׂמְחָה בְּיֹשֶר?

אֲנִי מוֹחָה בְּפָנֶיהָ, מַפְצִירָה שֶׁלֹּא

תִּבְרַח, נִשְׁבַּעַת שֶׁבּוֹאָהּ מְבֹרָךְ,

מַעְתִּירָה עָלֶיהָ שְׁבָחִים וּמְשַׁדֶּלֶת

בְּדִבְרֵי חֲנֻפָּה, מְהַמֶּרֶת עַל כָּל הַקֻּפָּה,

וּכְשֶׁהִיא מִתְעַכֶּבֶת לְעוֹד זְמַן-מָה אֲנִי

מִתְחַנֶּנֶת שֶׁלֹּא תִּתְחָרֵט וְתִמָּלֵט,

כְּשֶׁאֲנִי טוֹרַחַת עָלֶיהָ וְדַעְתִּי מֻסַּחַת,

אֶל מְקוֹר הַשֶּׁפַע הַגּוֹאֶה שֶׁמִּמֶּנּוּ בָּאָה.

אֲנִי מְנַחֶשֶׁת לָהּ (בְּכַחַשׁ) אֶת עֲתִידָהּ

הַמַּזְהִיר בְּצֵל קוֹרָתִי, מְפַתָּה אוֹתָהּ

שֶׁאֵין מָקוֹם בָּטוּחַ כְּשֶׁלִּי לְהָגֵן עָלֶיהָ

מֵרוּחַ רָעָה וּמִכָּתֵף קָרָה אוֹ מֵעַיִן

צָרָה.

אַךְ בִּרְאוֹתִי אֶת סַפְקָנוּתָהּ אֲנִי נִכְנַעַת

לְבַסּוֹף וּמְשַׁחְרֶרֶת אוֹתָהּ, בִּתְחוּשַׁת

תְּבוּסָה נִצַּחַת. וּכְדֵי לְעַכֵּב אֶת הָאָסוֹן

אֲנִי פּוֹתַחַת בַּקְבּוּק יָשָׁן וְזָרוּק,

לְהִתְבָּרֵךְ עִם הָאוֹרַחַת לְשָׁעָה,

שֶׁכְּאִלּוּ כָּפוּ עָלֶיהָ אֶת בּוֹאָהּ וְהִיא

אֲבוּדָה בְּבֵיתִי כִּיעֵלָה לְכוּדָה, עַל

שֶׁהִגַּעְתִּי עַד הֲלוֹם וְזָכִיתִי לְבִקּוּרָהּ

וְלוּ כְּבַחֲלוֹם, אֲפִלּוּ הוּא חָטוּף וַעֲטוּף

תַּחְבּוּלוֹת זוֹלוֹת, וַאֲפִלּוּ הוּא רַק

לְשָׁעָה קַלָּה. שֶׁבְּקֹשִי הֶחְלַפְנוּ בָּהּ

מִלָּה.

רוֹאָה אֶת שִׂמְחָתִי מֵהֹר הָהָר וְאֵלֶיהָ

אֵינִי בָּאָה, אַךְ דּוֹמֶה שֶׁרַק כָּךְ

מֻשְׁלָךְ אֵלַי אוֹרָהּ הַנֶּאֱצָל, הַזּוֹהֵר

וְרַךְ, טָהוֹר וּמְזֻכָּךְ, וּמְמַלְּאֵנִי אֹשֶר

וְתִקְוָה.

לכי לך

לְכִי לָךְ מֵאַרְצֵךְ וּמִמּוֹלַדְתֵּךְ וּמִשְּׂפָתֵךְ

וּמִבֵּיתֵךְ וּמִמִּטָּתֵךְ, וְאִסְפִי עִמָּךְ אֶת

אִישֵׁךְ, שְׁאָר יָשׁוּב אֲשֶׁר אִתָּךְ, אֶל

הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יַנְחֵךְ אֵלָיו מַלְאָכֵךְ.

מִשַּׁרְשֶׁרֶת הִרְהוּרַיִךְ, מִן הָעֲלִילוֹת

הַסְּבוּכוֹת שֶׁאַתְּ קוֹרֵאת בַּלֵּילוֹת

הַלְּבָנִים, בְּצֵאת הַיָּרֵחַ, עִם בְּכִי

הַתַּנִּים, קִרְעִי אֶת מִכְתָּבַיִךְ וְשַׁלְּחִים

אֶל הָרוּחוֹת, הָנִיחִי לַמִּצְרָכִים אֲשֶׁר

אָגַרְתְּ לְכָל צָרָה, פַּזְּרִי אֶת תַּכְשִׁיטַיִךְ

שֶׁטָּמַנְתְּ בַּמְּגֵרָה, תִּקְעִי הַמַּחַט

בָּרִקְמָה הַלֹּא גְּמוּרָה, הַדְלִיקִי נֵר

לְמֵתַיִךְ.

חַלְּצִי אֶת עַצְמוֹתַיִךְ, מִתְחִי אֶת גֵּוֵךְ,

שַׁחְרְרִי אֶת צַוָּארֵךְ וְאֶת עָרְפֵּךְ,

לְכִי לְלֹא שׁוֹב, בְּלִי חֲשֹׁב, בְּטֶרֶם

דָּעֲכָה הַלֶּהָבָה וְהָאוֹר כָּבָה, גִּרְרִי אֶת

רַגְלַיִךְ הַמְּסָרְבוֹת לָלֶכֶת, לְכִי בְּלֵב

דּוֹאֵב, תַּרְמִיל עַל שֶׁכֶם כּוֹאֵב, כִּרְעִי

תַּחְתַּיִךְ, אַךְ אַל תִּפְּלִי, וְנוּחִי, אַךְ

שׁוּבִי וּלְכִי. עִצְמִי עֵינַיִם וּלְכִי,

הָנִיחִי לְרֹאשֵׁךְ לִצְנֹחַ עַל כְּתֵפֵךְ וּלְכִי

(בְּלִי בְּכִי).

הַקַּלִּים לְלַוּוֹתֵךְ (בְּצַעַר) עַד הַשַּׁעַר,

וְאֶת שְׁאָר יָשׁוּב אֲשֶׁר הָלַךְ עִמָּךְ

בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם עַד גְּבוּל הַשָּׁמַיִם,

וּבְמִטַּתְכֶם לֹא יַכִּירְכֶם עוֹד

מְקוֹמְכֶם.

מַהֲרוּ לָלֶכֶת כִּי הַקֵּן הִתְרוֹקֵן, וּכְבָר

יוֹרֵד הַחֹשֶךְ עַל הָאָרֶץ הַמְּקִיאָה

אֶתְכֶם, זָרְזִי אֶת שְׁאָר יָשׁוּב הַמְּהַסֵּס

(הַמְּצַפֶּה לְאֵיזֶה נֵס?) וְאֶת חַיּוֹת

הַמַּחְמָד שֶׁעוֹד רוֹבְצוֹת עַל הַמַּרְבָד,

וּלְכוּ עֵירֻמִּים, בְּלִי חֶמְדָּה, לְלֹא

צֵידָה, וְאַל תִּפָּרְדוּ כִּי אֵין פְּרֵדָה.

עָצוּם וָרָב, וְאֶת זִכְרוֹנוֹת הַדְּבַשׁ,

בָּאָבִיב וּבַסְּתָו, וְאֶת יְמֵי הַסְּתָם וְאֶת

שִׁמְמוֹן הַחֹרֶף שֶׁנֶּחְתַּם, וְאֶת יְמֵי

הַזַּעַם מִן הַקַּיִץ שֶׁעָבַר, שֶׁהַזְּמַן קָבַר,

אַךְ הֵם אֵרְעוּ – אוֹ לֹא – אֵי-פַּעַם.

עוֹד פִּקָּדוֹן בָּטוּחַ מֵהֶפְקֵר, עַל אַפּוֹ

וַחֲמָתוֹ שֶׁל הַחוֹקֵר הָעָט עֲלֵיכֶם

לְרַחְרֵחַ אֶת עִקְּבוֹתֵיכֶם, לִמְצֹא שָׁלָל

וְלָבֹז בַּז מִן הַבֹּשֶׁת וְהַכְּאֵב שֶׁלִּוּוּ

אֶתְכֶם מֵאָז.

הַנֶּאֱסָף אִתְּכֶם, עַם קָטָן וָדָל, יֶתֶר

פְּלֵטַת דּוֹרְכֶם, וְתִשְׁרֶה הַבְּרָכָה

עַל רֹאשְׁכֶם.

אידה צוֹרית היא ילידת תל אביב. פרסמה רומנים וסיפורים, ביוגרפיות וספרי מסות על שירה. בין ספריה בפרוזה: "עיר הנידחת" (עם עובד, 1984), "אשתו המנודה" (כתר, 1997) ו"אהבת חיים" (כתר, 2000). שירים אלו לקוחים מתוך ספר השירה שלה "צל הזמן", שראה אור לאחרונה בהוצאת עולם חדש.