שיעור לחיים
סווטו, פרבר עצום של עוני ופשיעה. מיליוני שחורים מסביב ואני, כמעט הלבן היחיד, מלמד את הילדים. הטניס, הענף שאני חי ונושם, הוא האמצעי. המטרה היא לנצח, אבל לאו דווקא על המגרש - אלא בחיים. המאמן רונן מורלי על חוויותיו בדרום אפריקה
סווטו, פרבר עצום של עוני ופשיעה. אחד הגטאות הגדולים בעולם, בדרום אפריקה של תקופת פוסט האפרטהייד. מיליוני שחורים מסביב ואני, כמעט הלבן היחיד, מנסה ללמוד יחד עם המקומיים איך להשתמש בספורט הלבן כדי לצמוח ולהפוך את הילדים המקומיים למנהיגים שיובילו את הדורות הבאים החוצה. הטניס, הענף שאני חי ונושם, הוא האמצעי. המטרה היא לנצח, אבל לאו דווקא על המגרש - אלא בחיים.
ynet ספורט ברשתות החברתיות:
זה התחיל מפנייה מפתיעה של שגריר ישראל בדרום אפריקה לדני גלי מהמרכז לטניס - ישראל: אנחנו רוצים להביא מאמן למרכז הטניס בסווטו, כדי לאמן קצת את הילדים, להדריך את המאמנים ולחזק את התודעה הישראלית במדינה שבה אנחנו לא כל כך פופולריים. סווטו, מה לי ולזה? אחרי שבוע של אימונים אינטנסיביים עושה רושם שדווקא אני קיבלתי שם שיעור לחיים.
מורלי והטניסאים הצעירים בסווטו(צילום: יח"צ)
במפתיע, גיליתי שבינינו לבינם יש הרבה מן המשותף. כמו בישראל, גם בדרום אפריקה נבנו מרכזי הטניס דווקא באזורי המצוקה. זה בדיוק החזון של מרכז הטניס שבו אני עובד: להפוך את הטניס לענף של כולם, לא רק של העשירים והמצליחים, כמו שהוא נתפס
סנסציה במיאמי
קאי נישיקורי הדהים את רוג'ר פדרר
ynet ספורט
היפני גבר 6:3, 5:7, 4:6 על השוויצרי ויפגוש את ג'וקוביץ' בחצי הגמר. המפסיד פירגן: "הוא יגיע בקרוב לעשירייה הראשונה". נשים: נה לי גברה על ווזניאקי
מרכז הטניס ממוקם ממש בלב סווטו. הגעתי לשם הישר משדה התעופה וחטפתי הלם. לא ידעתי מאיפה להתחיל. סווטו בנויה בצפיפות מעיקה ומייצרת פחד. לא ראיתי אפילו אדם לבן אחד, וסביבי התאספו ילדים שצוידו במקרה הטוב בנעליים קרועות, ובמקרה הפחות טוב היו יחפים. מה אני אמור לעשות איתם?
זה לקח בערך עשר דקות עד שנכנסתי לעניינים. הכרתי את צוות המאמנים במהירות, ומיד התאהבתי בהם ובילדים. יש משהו יפה מאוד בילדים האלה, שאין להם כלום מבחינת רווחה ועושר, ממש כלום, אבל יש להם המון דברים שרובנו יכולים רק לחלום עליהם - גאווה, וחינוך, כבוד לזולת ושמחת חיים בלתי נתפסת. עבורם, מה שיש הוא הרבה יותר ממה שאין. את המחסור הם לא רואים ולא חווים.
"לקח 10 דקות עד שנכנסתי לעניינים". מורלי(צילום: יח"צ)
ביומיים הראשונים המאמנים בחנו אותי בשבע עיניים. ניכר היה עליהם שהם לא מאושרים מהמאמן הלבן הזה שהנחיתו עליהם. הדרך ללבם
בשבוע הבא: גביע דייויס
רם: "תקופה לא פשוטה, אבל אני מוכן לאתגר"
אורן אהרוני
הטניסאי דיבר על הפציעה והפגין אופטימיות במסיבת העיתונאים לקראת מפגש הדייויס מול סלובניה: "אני ויוני ארליך נביא את הנקודה, אין מה לדאוג". סלע: "מקווים לנצח ושהמפגש הבא יהיה בארץ". וינטרוב: "יש לנו סיכוי טוב מאוד"
אחרי כמה רגעים של מבוכה ואי נוחות ראיתי בעיניהם שהם נכונים לאתגר. מאותו רגע ואילך זה רק הלך והתעצם. ישבנו ביחד לכתוב מחדש את החזון של המרכז: ליצור את דור המנהיגים הבא, שיוביל את ילדי סווטו מעולם הפשע והעוני לדברים אחרים, חיוביים. החלטנו ליצור ארבעה מסלולים: המקצועני, שרק מתי מעט יוכלו להשתלב בו אבל אלה שכן יוכלו להפוך לשחקנים; האקדמי - שהשחקן השחור הראשון מסווטו יקבל מלגה מלאה ללימודים במכללה אמריקנית בזכות עצמו; החזרה לקהילה - לפתח דור חדש של מאמנים שינחילו את הידע לדורות הבאים; והמסלול לחיים - שבו כל הילדים ירוויחו כלים לניהול זמן, קבלת החלטות תחת לחץ, אחריות ומנהיגות. בדיוק הדברים שטניס אמור לתת.
לאורך כל הדרך היה חשוב לי להיות שותך ולאתגר אותם, אבל לתת להם לנהל את העניינים. מבחינה מקצועית, הצבתי לעצמי שלוש מטרות: להכניס בילדים משמעת, כי הם היו מאוד מפוזרים; לשפר את עבודת הרגליים שלהם שמאוד לוקה בחסר, כדי שיהיו בתנועה כל הזמן; ולפתח את היכולת ההכרתית שלהם באמצעות שאלות מנחות. לא להנחית, לא להכתיב, רק לשאול את השאלות הנכונות. כמו שמאמן, בעיניי, אמור לעשות.
"קיבלתי המון פירגון, חום ואהבה"(צילום: יח"צ)
לפני שיצאתי למשימה שמעתי הרבה סיפורי זוועות על דרום אפריקה. אמרו לי שמדובר במקום לא בטוח, שצריך להיזהר, שהם לא אוהבים אותנו. איך אומרים, גורנישט. לאורך כל השהות שלי בסווטו קיבלתי המון פירגון, אהבה וחום: מההורים, מהילדים ובסוף גם מהמאמנים. ידעתי היטב שהתדמית של ישראל שם בעייתית, בשל הקשרים שלנו עם משטר האפרטהייד. מאז אנחנו נתפסים שם כתוקפניים וכאגרסיביים. ניצלתי את ההזדמנות להראות להם את ישראל האחרת, שדומה להם: זו שקמה נגד כל הסיכויים, שצמחה ומשגשגת במציאות מטורפת. בדיעבד אני יכול לומר בלב שלם שהשארתי שם 250 אוהדים חמים של ישראל, וגם כלי התקשורת במדינה התעניינו בסיפור וראיינו אותי שוב ושוב.
באופן אישי למדתי שם גם עלינו, הישראלים. אנחנו הרי כל הזמן מתלוננים על מה שאין. הפילוסופיה שלי אומרת שאם מגדילים את הקושי ממזערים את האתגר, ואם מגדילים את האתגר ממזערים את הקושי. לצערי אצלנו עסוקים רוב הזמן במה שאין, במקום להגדיל את מה שיש.
אחת הבעיות הגדולות כאן - שלא קיימת שם בכלל - היא המעורבות המוגזמת של ההורים. זה יוצר יותר מדי עבודה אישית ופחות מדי קבוצתית, כבר בגילאים צעירים מדי. ההורים, שלוחצים ולוחצים, לא משכילים להבין שזה פוגע בהתפתחות של הילד ובסיכויים שלו בעתיד. בסופו של דבר אווירה קבוצתית תורמת להנאה של הילד. זה הרי לא כיף להיות כל הזמן בחברת מבוגר. כל הילדים רוצים להיות עם ילדים, לשחק, ליהנות. לא שיכתיבו לו מגיל אפס מה לעשות, בלי לתת לו את העצמאות הדרושה כדי להתפתח. כך מפתחים תלות בגורמים חיצוניים, כמו מאמנים.
"ביומיים הראשונים המאמנים בחנו אותי בשבע עיניים"(צילום: יח"צ)
התפקיד של מאמן טוב הוא לחנך את הילד לערכים, להחדיר בו את האהבה למשחק ולחנך לעצמאות. החוקים של המשחק הרי ברורים: למאמנים אסור להתערב תוך כדי משחק. מאמן טוב נותן לילד את הכלים להתמודד לבד, ולהינות. תסתכלו על הטניסאים הכי גדולים - רוג'ר פדרר, רפאל נאדאל, נובאק ג'וקוביץ', הם נהנים מכל רגע שלהם על המגרש, זה מזין אותם. מאמנים פחות טובים שמים את הניצחון לפני הכל, כבר מגיל צעיר. ולפני הניצחון צריך לפתח דברים אחרים, כדי שילד באמת ירצה ויוכל לנצח.
אם תהיתם, זו בעיניי הסיבה לכך שילדים בישראל פורשים בגילאים צעירים מטניס, ומענפי ספורט אחרים. שחקן טוב צריך להיות מרתוניסט, לא ספרינטר. אנחנו בארץ יותר מדי ספרינטרים, נותנים הכל בעשר השניות הראשונות ונשארים בלי כח. זה נכון לטניס, אבל גם לתחומים אחרים. בישראל אוהבים להסתכל מלכתחילה על התוצאה ולא על התהליך. אם נשקיע קודם בערכים, ובזה אני בטוח, נגיע לתוצאה הרצויה. בדיוק כמו שראיתי בסווטו, במקום הנמוך ביותר בעולם, שבו הערכים הם שיובילו את הילדים בסופו של דבר לניצחון במערכה החשובה ביותר - על חייהם.
השתתף בהכנת הכתבה: יהודה שוחט
ynet ספורט ברשתות החברתיות:
צפו: התרסקויות של השנה בספורט האקסטרים
הגול העצמי הכי קל בהיסטוריה. צפו
לפנייה לכתב/ת 
מורלי בדרא"פ
צילום: יח"צ
מומלצים
