"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה": לא דומה לשום דבר שראיתם

זה שם באי הנחת שבגוף, בעמוד השדרה המתעקם, באגן המשלח רגליים שנבעטות קדימה כאילו לא מסונכרנות. זה שם באצבעות כף היד שטופפות בעצבנות תנועה כמעט בלתי מורגשת. זה במבט המתפזר שבורח מקשר עין ובגוף שנרתע ממגע ומאוים מקרבה. זה בחיתוך הדיבור "יודע כל" ובאינטונציות שמטיחות אינפורמציה יבשה בניסיון לפענח, לתרגם ולפשט את המציאות, לפרק אותה לפעולות, למצוא בתוכה היגיון.

זה במטמורפוזה המוחלטת שעובר השחקן נדב נייטס ובביצוע המפעים שלאורך שעתיים וקצת, לא נותן לך למצמץ. בכל אלה נמצא השלם, הנדיר כל כך, של משחק עִלִי, שמתקיים וחי ברגע.

נייטס. מטמורפוזה מוחלטת וביצוע נדיר(צילום: דניאל קמינסקי)

את "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" - מחזה המבוסס על רב המכר של מארק האדון ובמרכזו, כריסטופר בון, נער מבריק עם תסמונת אספרגר - נושא נדב נייטס על כתפיו. בצעדים קטנים יאמץ הקהל את הלוגיקה הפנימית של הדמות שחיה בעולם עם חוקים נוקשים משלו. כמו המהלכים הקוגניטיביים של הדמות, שאוספת ומקטלגת בספריית המוח פרט אל פרט באופן כירורגי כמעט, כך גם הצופה יעבד, שלב אחר שלב, את מרכיביה הנסתרים של נפש שממעטת להביע רגש ולא מפסיקה לרגש.

כל האלמנטים מתחברים(צילום: דניאל קמינסקי)

הבמה המשופעת שעיצב ערן עצמון מורכבת מספרייה של ארגזי ארכיון נשלפים. הארגזים מסודרים בקפידה, כמו העובדות בראשו של הגיבור, הממוינות לפי קטגוריות. זו במת קובייה שנשענת על ציר ומעוררת אי נחת. התרגום הבימתי יוצר תחושת ורטיגו ומקבילה ויזואלית-תחושתית לאובדן ההתמצאות במרחב שחווה הגיבור. זו עבודה מורכבת ועשירה בדימויים ששואבים פנימה אל עולם לא באמת מוכר.

במה כמקבילה ויזואלית תחושתית לעולמו הפנימי של הגיבור(צילום: דניאל קמינסקי)

עיצוב הוידאו ארט המבריק שיצר יואב כהן, משרת את אותה המטרה: יצירת מקבילה ויזואלית-תחושתית לעולמה של הדמות הראשית. יש פה הכל - כאוס צבעים פסיכדלי שמדמה את הדיסטורשן שמעורר בה מגע. תנועה אינסופית כמו גלי ים, כמו גשם, כמו פעילות חשמלית של המוח. במה שמחולקת לקואורדינאטות, ביניהן נעות הדמויות, זאת במטרה ליצור סדר בעולם העמוס והמבלבל מסביב. לצד כל אלה יש את המוזיקה של אמיר לקנר, עמוד תומך שמרפד בשכבה נוספת את החוויה הכוללת. זה לא דומה לשום דבר שראיתם.

רשת קואורדינאטות ביניהן נעות הדמויות(צילום: דניאל קמינסקי)

עשרה שחקנים מרכיבים את הפאזל התלת מימדי המורכב הזה. הם הרשת שלוכדת בתוכה את הצופה. ההתלהבות שלהם מדבקת. החיבור ביניהם עצמתי, אפקטיבי, מקרב. כל אחד מהם עולם ומלואו וביחד הם קבוצת גרילה כובשת יעדים ולב.

זה מתחיל בנעה בירון בתפקיד קטן בנפח, אבל משמעותי כמו עמוד שדרה. מורה, תרפיסטית, קלינאית תקשורת, פסיכולוגית. הכותרת לא כל כך משנה. שיבון, הדמות שהיא מגלמת, נותנת בידי הנער כלים להתמודדות ופתרונות עוקפי מגבלות. יש משהו מקסים בצניעות שבה היא מנתבת גם את דרכו של הסיפור.

צניעות שובת לב(צילום: דניאל קמינסקי)

יורם טולדנו מעצב דמות שכל מהותה התמודדות ויכולת הכלה. גם בטולדנו יש צניעות שובת לב, ושקט ופשטות שמשתרגים ב"דמות אב" לא מושלמת, אבל אנושית ומציאותית להפליא. יעל שרוני בתפקיד האם שנכנעה לקשיי ההתמודדות עם חריגותו של בנה והחליטה לנטוש, מעצבת דמות שבירה של אישה על הקצה.

בתיאטרון בית ליסין יש גרעין מצומצם של שחקנים קבועים אבל עד להפקה זו, מעולם לא הצליח להיווצר בו אנסמבל. קמחי, שגיבש סביבו חבורה לא גדולה אך מוכשרת במיוחד של שחקנים ויוצרים, עשה את זה. שוב. אחרי "סירנו דה ברז'רק", שביים לאחרונה בתיאטרון הקאמרי, הוא מוכיח פעם נוספת שאפשר, אם מתעקשים, ליצור גם בתיאטרון הממסדי המתעצל והנינוח, בתנאי חממה מעבדתיים.

מההצגה הזו אין מה לגרוע או להוסיף, מדובר בעשייה מדוקדקת וכנה שחשיבותה, מעבר לערכה האמנותי, אדיר. לעתים נדירות בלבד מציע התיאטרון כניסה אל חדרים נעולים באופן שמתרחק מדידקטיות או מוסרניות. זהו אחד מהם. בעולם מצועצע ונעדר כנות, "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" הוא מעשה אמנותי נדיר, חריג בנוף ומבורך. כן ירבו.