לא רק מומיות: האלים המצרים על המסך
שלא כמו הקולגות שלהם ביוון ובצפון אירופה, האלים המצרים תמיד נשארו מקופחים בהוליווד. גם כשסוף סוף מישהו נזכר בהם - הוא בדרך כלל מנתק אותם מסיפורי המקור (או פשוט הופך אותם לחייזרים). מסדרת הקאלט "סודותיה של איזיס" ועד "סטארגייט" - הרפתקאות אנוביס ושות' על המסך
את הסיפורים הבאים לא תמצאו בהגדה של פסח. לא תמצאו שם את עקבותיו של אל הנילוס חנמוּ, שחילץ את תושבי מצרים מרעב שנמשך שבע שנים רעות. לא תמצאו שם גם את הקוסם רב העוצמה שבאמצעות המטה שלו ביקע את הנהר (והכל כדי למצוא פרח לוטוס מוזהב שאבד לאחת המשרתות של הפרעה סנפרו). על פי המסורת היהודית, מיוחסים סיפורים אלו ליוסף ולמשה. על פי זו המצרית הקדומה, לאליל דמוי כבש וקוסם. את הגרסה שלנו אנו מכנים זיכרון של מה שהיה באמת, את זו שלהם כמיתולגיה. שלנו הגדה, שלהם אגדה.
הוליווד תמיד היתה המקום בו תסריטאים ובמאים יכולים לזרוע זרעי מיתולוגיות עתיקות בחינם (על סיפורי העולם הקדום אין זכויות יוצרים), ולקצור ברינה שוברי קופות עתירי תקציב ורווחים. המיתוסים היווניים הופיעו על המסך הגדול עם בני אלים כמו פרסיאוס ופטרוניהם אלי האולימפוס, הסאגות הנורדיות הופשרו עם ויקינגים נועזים. אפילו סיפורי המקרא שהיו באמת זכו לייצוג קולנועי - בעבר עם "עשרת הדיברות" של ססיל בי. דמיל, בימים אלה עם "המבול" של דארן ארונופסקי ובעתיד עם "אקסודוס" של רידלי סקוט.
ומה עם חנמו, איזיס, אוזיריס, אנוביס, רה, וסת הרשע? איכשהו אלילי המיתולוגיה המצרית הקדומה לא זוכים לאותה אחיזה בתרבות הפופולרית האמריקנית - לא כמו הרקולס, ת'ור או נוח. אפילו הורוס, אותו יש המשווים לישו וגם למשה הצעיר (האגדה מספרת כי לאחר שנולד, החביאה אותו אמו איזיס בתיבת גומא והשיטה אותו במי הנילוס - זאת כדי לגונן עליו מפני רוצח אביו אוזיריס, הלוא הוא סת), לא זכה לגילום קולנועי משמעותי וסיפורו לא עובד למסך הגדול. לא באמריקה, לא באירופה, ואפילו לא במצרים, שקהילת הקולנוע הענפה שלה לא רואה בעובדי האלילים של פעם מקור להשראה.
תעלומת ההתעלמות מהמיתולוגיה המצרית מפתיעה עוד יותר כשחושבים על העניין העצום שעוררה מאז ומתמיד המורשת התרבותית העשירה של אותה חברה קדומה. הפירמידות בגיזה, פסל הספינקס, הפרעונים החנוטים וקברו של תות ענח-אמון תמיד הסעירו את דמיונם של ההרפתקנים והארכיאולוגים המערביים. בהשראתם גובשה דמות אינדיאנה ג'ונס (עלילת "שודדי התיבה האבודה" מתרחשת במצרים) וגם של המומיה - אותה גופה מפוחלצת החביבה על יוצרי אימה. שלא לדבר על סרטי מדע בדיוני שאימצו תאוריות שונות ומשונות על מקימי הפירמידות. לא, אלו לא העבדים העברים, אלא חייזרים.
אז למה האלים המצרים לא הצליחו לחדור להוליווד? יתכן כי זהו המרחק הגיאוגרפי בין קליפורניה לצפון אפריקה, ויתכן כי זהו מרחק הזמן שעבר מאז שלטה האימפריה המצרית ביד רמה במזרח התיכון והתמסמסה אל דברי ימי העולם החדש שקם תחתיה. ואולי, הקיפוח הזה הוא תוצאה של הגילוי המאוחר של שרידי התרבות הזאת. בניגוד לאלי האולימפוס של יוון ורומא, או אלו של וולהאלה, סיפורי האלים המצרים תועדו בכתב חרטומים על גבי הירוגליפים. ז'אן פרנסואה שאנפוליון וחבריו הצליחו לפענח אותם במאה ה-19. דמויות האדם עם ראש תן, בז או קוברה התגלו מזמן. פתאום גילינו מה הסיפור שלהן. באיחור.
ולמרות זאת, האלים הללו מצאו את דרכם אל התרבות האמריקנית דרך עולמם של גיבורי העל המקומיים. באמצע שנות ה-70 - כעשור אחרי תחייתם של ת'ור והרקולס בחוברות של מארוול - קיבלו אוזיריס, איזיס, סת, הורוס והאחרים מקום בתוך הסרקופגים המרובעים המודרנים, המכונים קומיקס. הם התארחו כמסדר ההליופוליטנס במהדורות של אל הרעם הנורדי ת'ור, והוצגו כחייזרים רבי עוצמה, שנהנו מפולחנם של בני האנוש בימי קדם.
במקביל, אימצו ב-DC קומיקס את דמותה של איזיס, ועוד לפני כן את רה. בניגוד למתחרים ממארוול אין מדובר באלים עצמם, אלא בגילום האנושי המודרני שלהם. במקרה של רה, הוא התגלגל בגופו של ההרפתקן רקס מייסון כגיבור העל מטאמורפו. במקרה של איזיס, מדובר בארכיאולוגית אמריקנית בשם אנדראה תומאס, אשר רוחה של איזיס התנחלה בגופה והעניקה לה כוחות על-אנושיים. דמותה של איזיס המודרנית עובדה לקומיקס רק אחרי שהופיעה בסדרת הטלוויזיה "סודותיה של איזיס" ששודרה ב-CBS בשנים 1975-1977, וזכתה להצלחה כבירה בארצות הברית (וגם פה בישראל).
הפרק הראשון של "סודותיה של איזיס"
את דמותה של תומאס/איזיס גילמה הדוגמנית ג'ואנה קמרון, אשר הקדימה את לינדה קרטר וסדרת "וונדר-וומן" המצליחה לא פחות. לצדה של איזיס הטלוויזיונית צץ מדי פעם גיבור העל קפטן מארוול, ושניהם התארחו לעיתים בסדרה "שאזאם!" אשר שודרה במקביל.
איזיס וחבריה נאבקים באויבים שונים ומשונים - אך לא כאלו שמקורם במיתולוגיה המצרית. בסופו של דבר, איזיס נראתה ליוצרי הסדרה דמות מסתורית רבת עוצמה שאפשר לעצב מחדש כגיבורת על מודרנית. לסיפור המקורי כפי שסופר בהירוגליפים אין ממש זכר. עם זאת, בעקבות איזיס, הצטרפו למהדורות המאוחרות של DC קומיקס גם אוזיריס ואחרים שהשתלבו בעלילות שונות ומשונות.
קצת לפני עלייתה של "סודותיה של איזיס" לשידור, כיכבה האלה המצרית האקזוטית בגילומה של מרים ג'יבריל בסרטו הקצר של קנת' אנגר "עליית לוציפר" (1972), כשהיא חשופת חזה לצד בן זוגה ואחיה אוזיריס (בגילומו של דונלד קאמל):
היצירה האסקפרימנטלית ההזייתית מארחת דמויות מיתיות שונות וגם שחקנים/מוזיקאים כמריאן פיית'פול וג'ימי פייג'. סיפור ממש אין פה, גם לא ב"Inauguration of the Pleasure Dome" המוקדם יותר של אנגר מ-1954, בה צצה איזיס בגילומה של קייטי קאדל. אגב, איזיס ואוזיריס ישובו במערומיהם בסרט האימה "נשיקת המומיה" (2003), שהוא בעצם סרט פורנו.
איזיס היא לא היחידה שמושכת את תשומת הלב של היוצרים במערב, אבל אלת הקסם - כמו שאר חבריה וחברותיה - מאומצת על ידי התרבות המערבית כשהיא מנותקת מכל קונטקסט. התכונות האישיות והמראה שלה, ההילה המיסטית והאקזוטית סביבה והשיוך לעולם קדום ונשכח נוגעים בפני עצמם במשהו עמוק ויצרי בקהל מודרני. אבל קורות המשפחה, סיפורי בריאת העולם, המיתוסים שהיא והאחרים מייצגים והמקורות התרבותיים שלהם נשכחו והפכו ללא רלוונטיים.
כך גם אימץ הסופר רוברט אי. הווארד את דמותו של האל המרושע סת במיתולוגיות המודרניות שחיבר בספריו בשנות ה-20 בכיכובו של קונאן הברברי. הנבל המצרי הקדום אמנם מוצג בהירוגליפים כמעין אדם בעל פני חמור, אולם בעולם של הווארד מדובר בנחש עצום ובעל כוחות שטניים. בין הכוהנים העובדים אותו אפשר להזכיר את תות-אמון וגם תולסה דום. יותר מארבעים שנה לאחר מכן, מארוול (כן, אותה חברת קומיקס) אימצה את קונאן, סוניה האדומה ושאר גיבורי העולם של הווארד, וגם את סת הנחש, שמרגיש קצת כמו משהו עתיק ממצרים, אבל בניגוד לסת ממארוול שהזכרנו אינו מוצהר ככזה.
עוד כמה שנים עברו, וב-1982 קונאן הברברי הגיע גם למסך הגדול עם ארנולד שוורצנגר. הוא פגש מולו את תולסה דום הנתעב בגילומו של ג'יימס ארל ג'ונס (שלא הרבה לפני כן נתן מקולו לדארת' ויידר ב"מלחמת הכוכבים"). בסרט ההרפתקאות המצליח שביים ג'ון מיליוס יש ערבוב של מיתולוגיות אירופיות, מזרח אסיאתיות וגם מצריות אשר באות לידי ביטוי דווקא במקדשו של סת, שם מנסה תולסה דום להתגלגל כנחש ענק - אותו אל נבזי.
תולסה דום משיל את עור האדם ומתגלה כנחש
האפלוליות הזאת - יש שיגידו שמקורה בלב לבן של הפירמידות המסתוריות, או בסרקופג של המלך תות ענח-אמון, ששמועות על קללה נוראית דבקו בו. הן גם דבקו בפרנצ'ייז סרטי המומיה, בה מופיע דמותו של אימהוטפ, הכהן הגדול של אוזיריס שחתר תחת הפרעה ששירת וכמעט והביא לאסון על פני כדור הארץ. קללה דומה צצה גם בקומדיה "באבה הו-טפ" של דון קוסקארלי (2002), כשמומיה רצחנית טובחת ביושביו המפורסמים של בית אבות, עד שאלוויס פרסלי משיב מלחמה:
יש המשתמשים בממצאים הארכיאולוגים ובהירוגליפים שנמצאו בתוך הפירמידות של גיזה או בסביבתם כמעין קמע המעניק כוחות על (כמו במקרה של אנדראה תומאס ורקס מייסון), אחרים רואים בהם חפצים מסתורים מחוללי אימה (במומיה ונגזרותיה) ויש גם מי שמזהים פה מפתח לגילוי סוד היקום. כך ב"שודדי התיבה האבודה" או ב"סטארגייט" - סרטו של רונלד אמריך מ-1994 (בכיכובם של קורט ראסל וג'יימס ספיידר, וגם מילי אביטל שלנו), בו טבעת אדירה שנחשפת בחפירות ארכיאולוגיות במצרים מתגלה כשער לחלל החיצון, דרכו נדדו בעבר האלים אל כדור הארץ.
רא הוא רע. "סטארגייט" הסרט
עלילת הסרט מתרחשת בעתיד, ומביאה התנגשות אלימה בין האימפריה של ימינו - ארצות הברית של אמריקה - לכוחות העתיקים והמסוכנים כל כך המאיימים על עולמנו. בסרט אלו רא (עיוות לשם אל השמש רה) בגילומו של ג'יי דיווידסון שמבקש להחריב את האנושות בעזרת שומריו אנוביס (אל החניטה) והורוס (שאמור להיות בכלל מגן האדם במקור). בהמשך נוצרה הסדרה הפופולרית "סטארגייט SG-1" בכיכובם של ריצ'רד דין אנדרסון, כריסטופר ג'אדג' ואחרים. כמובן שלפרנצ'ייז כולו על גלגוליו השונים אין שום קשר ישיר למיתולוגיה המצרית, למרות שגם אפופ, באל ואחרים התארחו.
האליל אפופ זועם ב"סטארגייט SG-1"
גיחה מן המיתולוגיה המצרית אל העתיד צצה גם במותחן המדע בדיוני "Immortal" של אנקי בילאל מ-2004, ובו בניו יורק הדיסטופית מ-2095 מופיעה לפתע פירמידה מסתורית בשמיים. האלים המצרים השוכנים בה גוזרים מחברם הורוס את חיי הנצח שלו ומגלים אותו לכדור הארץ. כחלק מתהליך ההתאקלמות של האל בעל פני הבז, הוא מתנחל בגופו של פושע ויוצא באמצעותו לחיפוש אחר אישה שתביא לו ילד לפני מותו. שוב, הופעתו של האל היא שרירותית ונטולת הקשר. סיפור הרקע הקדום לא מוזכר, ולא רלוונטית לעלילה העתידנית שחיבר בילאל הצרפתי, בה משובץ הורוס כהד מסתורי מן העבר.
הטריילר של "Immortal"
דווקא בסרט הטראש "Isis Rising" של ליסה פלנסיה (2013) אפשר למצוא כסיפור מסגרת את המיתוס על אוסיריס שנרצח על ידי אחיו הקנאי סת, וגופתו פוזרה ברחבי העולם. אולם זוהי רק אקספוזיציה לעלילה אימה המטופשת על איזיס שקמה לתחייה עם מחשוף מלא חיות כדי לנקום על מות אחיה/בעלה. אבוי למיתוס הקדום שמהווה בסך הכל פלטפורמה לזבל מודרני - אבל זוהי כנראה תוצאה של אוזלת ידם של תסריטאים חסרי דמיון בני ימינו.
הטריילר של "IIsis Rising: Curse of the Lady Mummy"
חוסר דמיון ומקוריות היא גם בעיה בפניה ניצבת הוליווד בתקופה האחרונה, ולכן היא זו שעשויה לחלץ את המורשת המצרית העתיקה מהקבר שלה. אולפני בלו סקיי כבר עמלים על סרט ההרפתקאות "אנוביס" שייצא ב-2018. במאי אין עדיין, אך הוא יתבסס על ספרו
של ברוס זיק "The Anubis Tapestry: Between Twilights", ובו נער צעיר יוצא לעולם המתים בעקבות אביו הארכיאולוג שנחטף לשם על ידי מומיה מכושפת: מעין שילוב של פרסי ג'קסון ו"התנגשות הטיטאנים".
עוד לפני כן ב-2016, הבמאי אלכס פרויאס יביא למסך את "Gods of Egypt" - הפקה רבת תקציב המבוססת על המיתולוגיה המקורית בהשתתפות ניקולס קוסטר-וולדאו (הורוס), ג'רארד באטלר (סת), ג'פרי ראש (רה), צ'דוויק בוזמן (תות') ואלודי יאנג (הותור). והיה ויצליח בקופות, המיתולוגיה המצרית הקדומה עוד עשויה להיות מקור השראה חדש ורענן עבור מפיקי הוליווד, יוצריה וכוהניה - לא פחות מאשר אלו בני עמנו שחיברו את סיפורי ההגדה לפסח בהשראתה לפני אלפי שנים.
