סיפורה של משוחררת בודדה

שנות ילדותי וההתבגרות עברו עלי ועל אחי ובני משפחתי, ברצף של אירועים קשים ורעים, עד שמצאתי עצמי בגיל 16 ללא קרות גג. חיי השתנו לבלי היכר עם הפניה לעמותת "מנטור לחיים", השחרור מצה"ל, והמנטור האישי לו זכיתי.

שמי חן (השם המלא שמור במערכת), אני בת 21, השתחררתי משרות צבאי לפני כמה חודשים, והיום אני עובדת במטרה לחסוך כדי שאוכל ללמוד בשנה הבאה באוניברסיטה. את השרות הצבאי העברתי כחיילת בודדה.

ברוב המקרים שאנו שומעים על חיילים בודדים אנו מתייחסים לעולים חדשים, או כאלה שעזבו משפחה בחו"ל והחליטו לעלות ארצה, רובנו פחות מודעים לעובדה ש- 60% מהחיילים הבודדים היום בצה"ל הם ישראלים המנותקים מבני משפחתם בסיבות שונות ומגוונות.

את שנות ילדותי עברתי בבית קשה יום, בגדים חדשים היו מצרך נדיר, תשלומים לבית הספר לא תמיד עברו. אנו משפחה בת חמש נפשות שני הורים, אני  ושני אחים קטנים. המצוקה הכלכלית הלכה וגדלה, ניתוקי טלפון וחשמל, בגדים קטנים בכמה מידות, והרבה מאוד התארחות אצל חברים כדי להימנע משהות בבית. עם ההתבגרות הגיעה גם המחויבות לבית, ספגנו היעדרויות רבות מבית הספר כי היינו עסוקים בהישרדות הכלכלית של ביתנו.

כשמלאו לי 16, אבי פוטר מעבודתו, המצב בבית החמיר, ומעבר למצוקה הכלכלית התחלנו לסבול מנוכחות של אב לא מתפקד, לא שפוי אפילו, דיכאוני, קריזיונר. ההתמוטטות שלו מוטטה את אמי ואותנו - הילדים. השבר היה גדול המצרכים שהיינו זקוקים להם עתה כבר הפסיקו להיות מוחשיים כמו אוכל ומים והפכו לנפשיים - חיפשנו נואשות אחר שפיות, חום ואהבה, הורות והכוונה. אך לא נותרו מהם ב"בית". כדמות הבוגרת בבית מצאתי עצמי לא פעם מתקוממת מול הבריונות של אבי - עובדה שהובילה לכך שהוא החליט לסלק אותי מביתי ולנתק כל קשר איתי, ה"בית" שלו ואני לא מרשית להיכנס יותר.

המציאות החדשה שלי הפכה להישרדותית, התגלגלתי מבית לבית. לפעמים אצל חברים, לפעמים בהשכרה. את הלימודים הצלחתי איכשהו לסיים עם 12 שנות לימוד. החלטתי להתגייס לצבא, למרות מצבי הקשה. בחרתי לתרום ולעשות למרות הכל, ונתתי את כל כולי, כמשקי"ית חינוך בצנחנים. בתקופת הצבא התגוררתי בקיבוץ ומידי פעם בבית החיל – כפי שקורה לחיילים בודדים רבים.

בתקופת הצבא בחרתי להתנדב בעמותת אחת גדול, ולסייע לחיילים בודדים אחרים, במסגרת תפקידי שמעתי ממתנדבים אחרים על עמותת "מנטור לחיים", עמותה שמסייעת למשוחררים בודדים. למרות שלמשהו כזה בדיוק נזקקתי רגע לפני השחרור עדיין לא פניתי לבקש עזרה, חשבתי שאוכל להסתדר לבד, טעיתי בגדול. עם השחרור הרגשתי מאוד אבודה.

המבוגר האחראי שמושך בחוטי הקסם עבורי

נאלצתי לעזוב את בית החיל והקיבוץ, עברתי לדירה שכורה וכמובן שמיד חיפשתי עבודה מתאימה, לא היה לי עם מי להתייעץ, על מי להישען ,הרגשתי לבד. כל כך רציתי בשביל עצמי את האפשרות להתקדם בחיים אבל לא היתה בי אף טיפת ביטחון עצמי וידע כיצד לגרום לזה לקרות. פניתי לעמותת מנטור לחיים, ציוותו לי מנטור, שהפך עם הזמן להיות אח גדול עבורי המבוגר האחראי שמושך בחוטי הקסם עבורי.

חוסר האמונה בעצמי היה ה"עקב אכילס" שלי והמנטור שלי זיהה זאת מיד בלי שאמרתי דבר. נפגשנו פעם בשבוע, כשלא הסתדר שוחחנו המון בטלפון. "האח" החדש שלי היה שם עבורי עם כל בעיה איתה נאלצתי להתמודד, השתתף, ייעץ , ותמך, תמיד הרחיב את התמונה עבורי. תחושת החוסר אונים הגיעה במקומות הכי טריוויאליים, הבירוקרטיה הבלתי אפשרית, חוסר האונים מול שאלת השאלות עתידי לאן? איפה לעבוד, מה ללמוד? איך פותחים חשבון בנק,

איך בוחרים קופת חולים? חובות או זכויות מול ביטוח לאומי, זכויות המגיעות לי ממס הכנסה, אין סוף שאלות, וכמובן איך לנהל את התקציב שלי נכון ולהרוויח יותר.

אך יותר מכל אלה התמיכה המשמעותית ביותר היתה התמיכה הנפשית, הייתי בלחץ עצום ובנקודות משבר זכיתי לעידוד ותמיכה, עצה נבונה ובעיקר תחושת ביטחון שאוכל להתגבר על הכל. בחגים נהג להזמין אותי לבלות עם משפחתו, פתאום הרגשתי שוב את הביחד. הקשר איתו חיזק אותי והאופטימיות שלו דווקא גם בי.

התמיכה של המנטור נתנה לי אומץ והחלטתי לבחור מסלול לימודים באוניברסיטה - התקבלתי ללימודים. היום אני עובדת וחוסכת לשנת הלימודים הקרובה. העתיד נראה פתאום אפשרי ואפילו ורוד. אני מרגישה שעליתי על המסלול הנכון, הביטחון שלי בעצמי התחזק, והיום אני מאמינה שלא רחוק היום ואוכל לסייע לאחי הקטנים. את כל זאת אני חייבת לעמותת מנטור לחיים שהיו שם בדיוק ברגע הנכון וציוותי עבורי את המנטור הכי מדויק - אני היום במקום אחר, זכיתי.

מנטור לחיים היא עמותה שהוקמה במטרה לתמוך בחיילים בודדים משוחררים. אותם חיילים בודדים הבוחרים למרות הכל להתגייס לצבא ולתת למדינה את מה שביכולתם לתת.

כיום ישנם כ-6,000 חיילים בודדים בצה"ל, כש- 2,000 מתוכם משתחררים בכל שנה, והופכים מחיילים בודדים ל"אזרחים בודדים". כ-40 אחוז מהם, צעירים שעשו עלייה, ובאו לשרת את המדינה שלנו. 60 אחוז הם צעירים ישראלים, יתומים, או שנפלטו מהבית בגלל אלימות, עוני, או חזרה בשאלה.

היציאה מהמסגרת הצבאית יחד עם הבדידות מעמידה את אותם משוחררים בסיטואציות והתמודדויות לא פשוטות – מנטור לחיים הוקמה בדיוק כדי לסייע לאותם בודדים בהתמודדויות אלה.

איתי קנר, מנטור עסקי בכיר ויזם חברתי גילה לפני כחמש שנים שבחברה הישראלית אין אף גורם המלווה את אותם חיילים בודדים משוחררים והחליט להתחיל לעשות, תחילה באופן אישי ומהר מאוד גייס חברים מכרים עד שהוקמה מנטור לחיים.

העמותה מצוותת מנטור/ית אישיים לכל חיילי בודד משוחרר הפונה אליהם. כל אחד ואחת מקבלים סיוע בדיוק בנושאים הבוערים מבחינתם – מציאת מקום מגורים, ייעוץ למציאת עבודה, התמודדות עם בירוקרטיה ישראלית, החלטות לגבי לימודים ועוד. בעיקר תמיכה של אדם מבוגר שיוכל להיות שם למענם כמשענת בכל תחום המעסיק אותם.

כיום מפעילה העמותה למעלה מ- 200 מנטורים המסייעים באופן אישי ל- 200 משוחררים בודדים. פעילות העמותה בצמיחה יום יומית ושואפת והגיע לכל משוחרר בודד הזקוק לה. העמותה מיישמת פרויקטים ייחודיים המסייעים בפיתוח וטיפוח החיילים הבודדים המשוחררים, בנושאים של מנהיגות צעירה, פיתוח תחושת מסוגלות ועוד. לפרויקטים אלה היא זקוקה לתרומות.

חיילים בודדים, מנטורים המעוניינים להתנדב או מי שמעוניין לתרום, מוזמנים להיכנס לאתר העמותה או להתקשר לטלפון – 077-4448120.