"בנות": החברה הטובה שקצת נמאסה
היו הרבה רגעי קסם בעונה השלישית, אבל גם לא מעט סצנות סתמיות. בסופו של דבר, "בנות" היא כמו חברה ותיקה - גם כשהיא משעממת, היא כיפית, ומדי פעם יש לה הבזק גאונות שמזכיר למה אנחנו אוהבים אותה
ביקורות טלוויזיה נוספות:
ישראלים בברלין": מניפולציה מחליאה
"זוגות": תסתכלו עליהם ותראו דוקו משובח
אבל שיהיה ברור - בסופו של דבר אני דווקא רוצה להגן על הסדרה של לינה דנהאם - אני שם בשבילה באש ובמים, גם כשהיא מתקבלת לתוכנית הכתיבה היוקרתית באיווה וגם כשהיא מקיאה על עצמה ומישהו צריך לנקות. אם היו לי רק דברים רעים לומר, כנראה לא היינו בסט באדיז. אבל בשביל להגן על "בנות", צריך קודם כל לחדד את מקלון האוזניים המטונף ההוא, ולדקור את הבלון שהתנפח סביבה.
כי בסוף העונה השלישית, שהפרק האחרון שלה שודר אתמול (ד') ב-yes, היא כבר לא בדיוק אותה סדרה חשובה, מדויקת, קול של הדור שלה או של דור כלשהו, שהיא היתה בסיום העונה הראשונה שלה, כשהאנה עלתה על הסאבוויי והלכה לאיבוד - תחושה שצעירים רבים מתעוררים איתה כל בוקר (גם אם הם לא גרים בהיפסטרוויל, ברוקלין, שותים בסטארבקס ועושים קניות ב"הול פודס"). בעונה הראשונה, ככה לפחות הרגשתי אני, כמעט כל סצנה, כל רפליקה, כל דמות משנה, כל תסרוקת מגוחכת של שושנה - היו שם כדי להעביר איזו חוויה של להיות בן עשרים פלוס ולא להבין מתי כבר תהפוך לבן אדם אמיתי, אם לצטט את חברה של האנה "פרנסס הא".
יוגורט עטוף בצמר גפן
זה לא שלא היו בעונה הזו רגעים קסומים. למעשה הם הופיעו בתדירות גבוהה לא פחות מזו של סצנות החזה החשוף של האנה. כמו בפרק האחרון, כשהיא מתלבטת לגבי לימודי התואר השני "כי אני אצטרך למצוא חברים חדשים, ומקום חדש לקנות יוגורט", או כשהיא מספרת לאדם את החדשות המרעישות בחדר ההלבשה שלו, ומסבירה שהיא רוצה "למצוא בעולם חור בצורה של עצמי ולמלא אותו". רגעים כאלה שעושים חשק ללחוץ על הפאוז ולסמן את המסך במרקר כדי שלא יישכחו. זה היופי האמיתי של "בנות" - היכולת שלה להיות מרוכזת בעצמה ופתטית, נמוכה ויומיומית בצורה שלא רואה מעבר לקצה כפית היוגורט, ושנייה אחר כך עמוקה ונשגבת, מכאיבה וחכמה, והכישרון שלה לגעת בשני הקצוות האלה ולנסח אותם באותה מידה של מודעות עצמית ודיוק.
אבל בעונה השלישית (וגם בשנייה) הרגעים שנועצים חץ בלב, היו מוקפים בהרים של צמר גפן: ריבים עם אחותו המופרעת של אדם (פלאשבק קריפי לבילי וברנדה של "עמוק באדמה" או מה?), סצנות משונות של ג'סה עם הגבר הבריטי ממכון הגמילה שבסוף ברח לעבר השקיעה עם הבת שלו, פרק שלם של קשקושים בבית החוף וכמעט כל מה שקרה עם שושנה עד הפרק האחרון. הרבה רגעי פלאף היו בעונה הזאת, שלא בדיוק קידמו את העלילה ולא ממש העמיקו את הדמויות ולא נתנו לצופה יותר מכמה רגעים של שעשוע ריק. וזה משהו שאני מצפה שיקרה בסדרות אחרות של אנשים אחרים, אבל מהחברה הטובה שלי יש לי ציפיות גבוהות יותר.
גם בלי להיות הסדרה החשובה שהיא היתה פעם, "בנות" עדיין מנסה, ומצליחה, להגיד משהו על העולם. על אמנות. על מערכות יחסים. אבל יותר מהכל, זו סדרה שמנסה לפצח את הקוד הגנטי המורכב של האחווה הנשית. לא סתם קוראים לה "בנות", נו. ובעונה הזאת היו כמה רגעים שבחנו את הנושא הזה באופן ישיר. הפרק ההוא בבית החוף היה אחד מהם, וגם המוות של סבתא של האנה, שאיגד תחת קורת גג אחת כמה נשים (אמא של האנה ואחיותיה, הסבתא הגוססת, בת הדודה המוזרה), וחוץ מלהראות אותן מנהלות אינטראקציה קלוקלת אחת עם השנייה, לא קרה בו כלום.
שני הפרקים האלה לא השפיעו כמעט על העלילה של העונה, וכנראה בעיקר ניסו להגיד משהו על מערכות יחסים בין נשים בעולם. ושניהם כללו קצת יותר מדי מריבות, היסטריה ובנות לא אכפתיות, ולא אפשרו להרגיש הזדהות. והזדהות, בסופו של דבר, זה מה שאני מחפשת כאן: להסתכל על האנה מגלה את חדר החטיפים האלוהי בג'וב החדש שלה בג'י.קיו ולא מצליחה להחליט איזה בייגל לאכול קודם, ולדעת שאני הייתי מתנהגת בדיוק באותה הצורה.
לא רק האחווה הנשית קצת הלכה לאיבוד בעונה הזו, אלא גם דמויות המשנה - שושנה וג'סה בעיקר - שהפכו לסוג של קריקטורות שטוחות של עצמן, וטבעו בים הנרקיסיזם של האנה, שהסדרה בכל זאת מסופרת מנקודת מבטה, והיא לעולם לא תצליח להתעניין בחייהן של החברות שלה באותה רמה שהיא מתעניינת במה שקורה לה בתוך הראש. ובכל זאת - ג'סה ושוש זכו לחיים מחודשים בפרק האחרון של העונה, אחת עם האמנית המבוגרת שהיא מנסה להרוג - תמונת מראה מעניינת לכמה שלג'סה בעצמה נמאס מהחיים ולהרס העצמי שלה - והשנייה עם המשבר הקיומי והתחינה הדומעת לריי שייקח אותה בחזרה כאילו שום דבר לא קרה, כאילו אפשר לעשות קונטרול Z ולהחזיר את הזמן עד לנקודה האחרונה שבה הכל היה תקין ושפוי.
ללא דמויות משנה עבות יותר מקרקר, נשארנו עם כרוניקה של פרידה ידועה מראש בין האנה לאדם ("אני מרגישה שאתה עוזב אותי בהילוך איטי", היא אומרת לו), ובעיקר עם האנה עצמה, מעצבנת ומבריקה כתמיד, שבלוויה של העורך שלה מתעניינת רק בחוזה לספר שלה, שגונבת סיפור מרגש (ומומצא) מאחותו של אדם רק כדי שהוא יחשוב שיש לה רגשות.
היא מעוררת לא מעט אנטגוניזם אצל לא מעט אנשים, האנה הזאת, אבל אני לא מבינה איך אפשר שלא לאהוב אותה. היא - ובעיקר לינה דנהאם שמאחוריה - עדיין אחת הנשים עם הביצים הגדולות ביותר בטלוויזיה האמריקנית, שלא מפחדת לכתוב לעצמה את כל הצדדים הכי מרוכזים בעצמם, אפלים ודוחים של האנושות. כל מה שהיא עושה בחיים נועד לייצר ציוצים בטוויטר, אבל אם בזכות זאת אנחנו מרוויחים את הסצנה המעולה שבה היא מפתה את אדם כאישה דרומית נשואה עם פאה גרועה, אז זה שווה הכל.
גם כשהסדרה הזו לא מדויקת, מרוכזת בעצמה, פתטית ומעצבנת, עדיין כיף לראות אותה. כי כמו חברה טובה אמיתית, גם כשכבר אין על מה לדבר איתה והיא קצת מובנת מאליה ומאוסה - עדיין כיף להיפגש פעם בשבוע, לרכל קצת, לצחוק, אפילו לריב, ולמנות את כל החסרונות אחת של השנייה מאחורי הגב. הכל שווה בשביל הרגע האחד, הגאוני, הזוהר בחושך, שבו את נזכרת בדיוק למה את כל כך קשורה אליה.
"אז מה אם אדם שואל למה שום דבר לא קל איתך", אני אגיד ל"בנות" בפעם הבאה שניפגש. "את לא צריכה לוותר על עצמך ועל החלומות שלך ולהיות קלה לעיכול בשביל אף אחד. רק תזכרי להיות נחושה ונשכנית ולא מתפשרת, טוב?".
