מארק סטרנד: "לאהוב את איך שזה קורה"

בהירויות של חוסר קיום

לאהוב את איך שזה קורה, בשעות הריקות של אחר הצהריים המאוחר; להישען אחורה, ולתת לעצמך לחשוב על מסע שלא משאיר אחריו שום סימן של עצמו; להתבונן החוצה מהבית ולראות דמות שנוטה קדימה, כאילו לתוך הרוח, למרות שאין שם רוח; לראות את כובעי האנשים בעיר, שנשכחו מאחור ברגע של תשוקה, מפוזרים על האדמה למרות שאי אפשר לראות את האדמה. כל זה באור ערפילי, מצהיב, שמנמיך את עצמו בַּשעה שלפני החושך; אין שום ערך מלבד התענוג שזה גורם, שהופך רגע למשהו גדול, ולבסוף גורם לו להיראות כאילו אמיתי. ושנים אחר כך להיתקל באותה סצנה - הדמות שנוטה אל תוך אותה הרוח, אותם כובעים מפוזרים על אותה אדמה שאף אחד לא יכול לראות.

זקנת הנוסטלגיה

השעות בהן הרשינו לעצמנו להתחמם בזוהרו של עתיד מדומיין, להיסחף בנהר ההבטחה של אהבה או תשוקה כה עזות שאתה מרגיש שהשתנית לנצח, ושאפילו החלקיק הקטן ביותר של העולם סביבך טעון במשמעות שגדולתה בלתי נתפסת; כן, כן, ואז להביט אל תוך העצים, ולרעוד מהתרגשות כי הרוח שיחררה נהר של עלים זהובים, חיוורים, מתערבלים במורד הרחוב, ולשמוע את שירתן הגבוהה, הנעימה, של אינספור ציפורים; הרגעים הללו, שהיו כה רבים והיו כה מזמן, עדיין חוזרים, אבל רק להרף עין, כמו גחליליות בחום המבושם של ליל קיץ.

נצח זמני

גבר ואשה שכבו במיטה. "רק עוד פעם אחת," אמר הגבר, "רק עוד פעם אחת." "למה אתה כל הזמן אומר את זה?" אמרה האשה. "כי אני רוצה שזה לא יגמר לעולם," אמר הגבר. "מה אתה רוצה שלא יגמר?" אמרה האשה. "זה," אמר הגבר, "זה שאני רוצה שזה לא יגמר לעולם."

לא ניתן היה לעשות דבר

הצער היה בכל מקום. אנשים בפינות רחוב התחילו לפתע לבכות. הם לא יכלו לעצור את זה. בדירות חשוכות, במכוניות חונות, בשולחנות פיקניק בצידי הדרך, אנשים בכו. הכלב לצד אדונו, החתול על אדן החלון, גם הם בכו. המלך והמלכה שניהם מתו, וגם הנסיך, ונשיא הרפובליקה, וכוכבי הסרטים הגדולים. כל העולם בכה. והבכי התגלגל והתגלגל ולא יכול היה לעצור.

רק הכוכבים היו שם להאיר את דרכנו

בכל פעם שהענקים הלכו לישון, לוקחים איתם את צעצועיהם הענקיים, לא נשאר לנו עם מה לשחק, ונרדמנו מתחת לספות וכסאות. מתנת הגודל לעולם לא תהיה שלנו. ניסינו שוב ושוב להפנות את גבנו לאמת הזו, ובכל פעם נכשלנו. שבורים מצער, חלק מאיתנו מצאו נחמה בתפילה, ואחרים, כמוני, בחרו לעקוב אחרי

כלבים פראיים לתוך היערות האפלים של הצפון, מטפלים בכאבם שוב ושוב, עד שנפלו.

כשמלאו לי מאה שנים

רציתי לצאת למסע עצום, לנסוע יום ולילה לתוך הבלתי ידוע עד אשר, אחרי שאשכח את עצמי הישן, אגיע להיות בעליו של עצמי חדש, אולי כזה שפיספסתי במסעותי הקודמים. אבל לא יכולתי לעשות את הצעד הראשון. שכבתי במיטה, לא מסוגל לזוז, מהרהר, כמו שקורה לרבים בגילי, בדרכיה הרבות של המלנכוליה - איך היא מתגנבת לתוך הנפש, איך היא מפרקת את הרצון, איך היא מגרשת את החושים אל קור הדמדומים, איך אפילו הכוונות הטובות והרעות ביותר נובלות תחת שליטתה. המשכתי להביט בתקרה, ולפתע חשתי בפרץ של רוח קרה, ולא הייתי יותר.

טקסטים אלו לקוחים מ"כמעט בלתי נראה", מאת מארק סטרנד בתרגום עוזי וייל, שראה אור לאחרונה בהוצאת "ידיעות ספרים", ובתמיכת מועצת הפיס לתרבות ואמנות.

מארק סטרנד הוא משורר אמריקאי יליד קנדה, 1934. חתן פרס פוליצר וחבר האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולכתיבה. "כמעט בלתי נראה" הוא ספרו השמונה-עשר.