ספרים שמסעירים לב ומוח
יש ספרים שקריאתם מטשטשת את הבדל בין ראש ללב. גיל הראבן על חמישה ספרים שהשאירו בה חוויה חזקה ומטלטלת, שעד היום נשארו ממנה סימנים
- מיה סביר על זיקנה ספרותית
- אמנון ז'קונט מגלה את האמת
- איתן בר-יוסף נוסע לאפריקה
"לוליטה", מאת ולדימיר נבוקוב
זהו ספר על פיתוי: על התפתות לחטא ועל תודעת השבר שאין לו תיקון, שבאה אחר כך. משפטי הפתיחה של היצירה הם המזהירים ביותר שאני מכירה: "לוליטה, הילת ימי, להט לילותי. חטאי, חיי. לו-לי-טה: בדל הלשון מטייל לו טיול של שתי טפיפות על תיקרת הפה ונוקש, בשלישית, בשיניים. לו. לי. טה". הומברט הומברט מתפתה לעשות את הרע, ובמניפולטיביות מבריקה מפתה אותנו להצטרף אליו. כבר במשפט השני הוא שולח יד אל תוך פיה של הקוראת, וגורם לה להניע את לשונה - מי לא יתפתה לנסות את שלוש הטפיפות? והמניפולציה הלשונית הזאת מסמנת את מה שיעשה לנו בהמשך.
הרומן הענק הזה בשום אופן איננו מסע אל תוך נפש פסיכופתית. הומברט הומברט נזקק לאמצעים מתוחכמים כדי לדומם את מצפונו, ולאורך הדרך יבחן את האפשרות לדומם גם את מצפוננו. האם נתפתה להאמין שחטיפת קטינה ומעשי אונס יכולים להיות ביטוי של אהבה? האם נשכיל לראות את ייסוריה של דולורס (זהו שמה האמתי של הקטינה) מבעד לדמות "לוליטה" שהומברט הומברט ממציא? המספר איננו עיוור לחלוטין לזוועה שהוא מעולל. רגע הוא מודע לה, ורגע מכחיש. והקורא?
רק כשמניחים מהיד את הספר, אנו עוצרים לחשוב "מה הוא עשה לי? איך הוא עשה לי את זה? איך שיבש את דעתי וגרם לי להאמין בדבר בזוי כל כך?" וכמובן אנו שואלים גם, "מה זאת אהבה?"
"אהבה עיקשת", מאת איאן מקיואן
רובנו נוטים לייחס ערך רב לאהבה הרומנטית. אינספור כתרים נקשרו לה, ו"אהבה עיקשת" מתאר לכאורה עוד מקרה אנוש של התאהבות גורלית. הדמות המאוהבת מציגה את אוסף התסמינים הידוע מקדם: דבקות נפש באהוב, הזיות, חידוד חושים, התעלות רוח. הכול לכאורה מוכר מאז "שיר השירים". אלא שבסיפור שלפנינו האוהב איננו רומאו או טריסטן, אלא גבר עלוב ומבחיל, ונפשו של העלוב הזה דבקה לא באיזושהי יוליה או איזולדה - אלא בגבר אחר, שאליו הוא נטפל בחיזורים.
"אנה קארנינה", מאת לב טולסטוי
יש ספרים שאליהם כדאי לחזור מדי עשור, כי עם הגיל, הקריאה בהם הולכת ומשתנה, וההבנה לעתים מתהפכת. "אנה קארנינה" הוא בעיני דוגמה מצוינת. בגיל 15 התאהבתי באנה מלאת הרגש, שמתמסרת בגלוי לורונסקי ואיננה מסוגלת לנהוג בצביעות כמו נשים אחרות. בשנות השלושים לחיי, לאחר שנעשיתי לאם, רתחתי עליה בשל האופן שבו היא מפקירה את ילדיה, ולא פחות מכך - בגלל נטייתה הכללית להיסטריה.
רק כשנרגעה הרתיחה, בשנים שבאו אחר כך, תשומת לבי עברה אל דמויות אחרות ביצירה, ובכל קריאה אני מגלה שיחסי אל כל הנפשות הפועלות השתנה. כך למשל ורונסקי, שבהיותי בת 15 נראה לי סתמי - מכמיר היום את לבי. ורק בעשור האחרון אני קולטת שקארנין, הבעל הנבגד, הוא למעשה איש צעיר.
מורכבותן של הדמויות ברומן הזה איננה נותנת מנוח, וכך גם הדינמיות שלהן. כמו "בחיים האמיתיים" כל דמות נבחנת במצבים שונים, דרך עיניים שונות, וכל דמות גם משתנה ומתפתחת. אף דמות ב"אנה קארנינה" לא ניתן לכלוא בתוך תיאור סגור של "תכונות אופי". כל אחת מהדמויות מעוררת רגשות מתחלפים ומחשבות מזגזגות, ובעיני, זהו שיעור חשוב. הוא חשוב לי ככותבת, אך נראה לי חשוב גם לחיים החוץ-ספרותיים.
"התחדשות", מאת פאט בארקר
זיגפריד ששון, גיבור "התחדשות" - הכרך הראשון בטרילוגיה של בארקר על מלחמת העולם הראשונה - הוא גיבור במובן הישן של המילה: אדם שעושה מעשי גבורה. ששון, משורר אנגלי, קצין שעוטר בשני אותות גבורה, אח שכול, פגוע הלם קרב וסרבן מלחמה - הוא גם דמות היסטורית. הספר נפתח בהצהרת הסרבנות שלו, שהתפרסמה ביולי 1917. "אני חייל, ומשוכנע שאני פועל בשם החיילים. אני מאמין שהמלחמה הזאת…הפכה.. למלחמת מתקפה וכיבוש".
ששון איננו פציפיסט. הוא סבור שהמלחמה היתה מוצדקת בראשיתה, אך בשעה שהוא מכריז על סירובו לשוב לחזית, דומה שהמלחמה לא תיגמר בטרם ימות אחרון הצעירים באירופה. כל האפשרויות שניצבות בפני ששון מחרידות. עליו לבחור בין שיבה לחזית, שבה תוחלת החיים של קצין היא שלושה חודשים - לבין סרבנות. אלא שסרבנות בעת ההיא, מובילה לרוב לכליאה במוסד פסיכיאטרי, מקום שבו הלוקים ב"הלם פגזים" נענשים במכות חשמל.
"התחדשות" מסתיים בהחלטתו של ששון לחזור לחזית. והפסיכיאטר החכם, שלמזלו זכה בו, חותם את התיק הרפואי שלו ואת היצירה כולה באוקסימורון המופלא, "שוחרר לשרת".
ששון נשאר איתי מאז שקראתי לראשונה את הספר, לא משום היותו גיבור קרב, לא משום שהיה סרבן מצפון, ולא משום שנסוג בסופו של דבר מסרבנותו. למדתי ממנו כי במצבים אנושיים שבהם אין "תשובה נכונה" ואין "פעולה מתבקשת", מה שמבדיל בין אדם לאדם הוא איכות החיפוש אחריהן.
"כל מה שעולה מתכנס", מאת פלאנרי אוקונור
האם נפש עיוורת לאמת - אחראית לעיוורונה? אוקונור מאמינה באחריות, ולתפיסתה, טעויות מחרידות נובעות מבחירה מתמשכת: בחירה מוקדמת באשליות, באמונות ובאידיאולוגיות שגויות, בחירה בחיים של חטא מתמשך. החטא הראשוני שהיא מסמנת הוא היבריס: יוהרה נרקיסיסטית של מי שמאמינים ביכולתם לשלוט בכול, ושל מי מזלזלים בכוחו של השטן או כופרים בעצם קיומו. בסיפוריה של אוקונור, אהבה עצמית ויוהרה נרקיסיסטית הן שהופכת את הגיבור טרף לשטן.
אוקונור סופרת דתית, קשוחה, חסכונית, מתעבת רגשנות ופינוק עצמי מכל סוג. מי שסבור שאלוהים הוא שמיכת פוך, שאמונה באל מבטיחה מנוחה ומרגוע, וש"חסד" הוא חוויה מתוקה, חייב להתנסות בקריאה של סיפוריה. מי שטוען כי "תרבות מתקדמת איננה זקוקה להבלים המוסריים של הדת", עשוי לבדוק את טענותיו מחדש בעקבות הקריאה.
אך דומה שעל כל קורא, יהיו אמונותיו אשר יהיו, השפעת הסיפורים עזה מאוד. כשמסיימים לקרוא סיפור של אוקונור, צריך לשאוף אוויר ולהשתהות על מה שעוללה לנו: סיפוריה מטלטלים לא רק את הנפש, אלא גם את הגוף. עלי, אני מעידה, הם פעלו ככה. ועד היום, אני נשבעת, עוד נשארו בי הסימנים.
ספרה של גיל הראבן "אני ליאונה", ראה אור לאחרונה בהוצאת "אחוזת בית".
לפנייה לכתב/ת 
