"אני ליאונה": פרק מתוך ספרה של גיל הראבן

בתחילת חייה, נדמה שדרכה של ליאונה על פני האדמה תהיה מאושרת. השמים הכחולים של יבשת אפריקה (שבה נולדה) מחייכים לה, ריחות ומזמורים קוסמים לה, והשמש מאירה את עולמה. ליאונה מרגישה אהובה, אך בהיעדר אנשים שלא רק יאהבו אותה, אלא גם יטפלו בה - היא שוקעת מגיל צעיר בספרים, והם אלה ש"מגדלים" אותה. גיבורי הספרים משמשים לה כחברים וכמודל להתנהלות בעולם. ואז, יום אחד הכול משתבש.

ביום בהיר אחד נאלצת ליאונה לעזוב את אפריקה ולנסוע עם סבתה לישראל, ושם להתחיל את מסע חייה הבלתי צפוי ורווי-העלילות. מסעה חוצה בסערה שכבות חברתיות - בעוד היא הופכת לנערה מושכת ואז לאישה שפוגשת אהבה. הוא מתחיל בקיבוץ, עובר בקהילה החרדית, ממשיך אל החברה האקדמית-בוהמיינית בירושלים, וכך הלאה. בדרכה נקרים לה טיפוסים שונים, מגוונים, אהובים ויריבים, שכדי להתמודד איתם, היא מקשיבה שוב ושוב לקולות גיבורי ספריה, המבקשים את הטוֹב, המוסרי והנאצל.

"אני ליאונה". ספרה של גיל הראבן

"אני ליאונה" הוא ספרה החמישה-עשר של גַיל הראבן, כלת פרס ספיר לשנת 2002, כלת פרס ראש הממשלה לשנת 2013, ומחברת רבי-המכר "שאהבה נפשי" ("כתר", 2001), "השקרים האחרונים של הגוף" ("אחוזת בית", 2008) ו"לב מתעורר" (אחוזת בית, 2010).

פרק 1

בסופו של דבר קראו לי ליאונה.

כפי שסיפרו לי וכפי שאני מאמינה, הייתי בת שנתיים כשהורי בחרו לי את שמי.

נולדתי בארץ אפריקנית ואמי אמרה שבמתן שמות, כמו גם בעניינים אחרים, ראוי ללמוד מבני השבטים שאינם נחפזים לחרוץ מהו השם הראוי לילד ומחכים בסבלנות שייראה טבעו ויתגלו סגולותיו. עד שמלאו לי שנתיים קראו לי בשמות רבים על פי הנסיבות ובהתאם לתכונות המשתנות שהתגלו בי. הייתי שמנת ושמש ומנגו, נסיכה וצפרדע, פטיפור וקנה סוכר. הייתי קופיף, ותוכי ומוֹן פטיט שוּ - כרוב קטן שלי. והייתי אנז'ליק וקאנאר - מלאך וברווז.

לידתי, כך אמרו לי, היתה סמוך לחצות, בליל שישי סוער במיוחד, בבית חולים עירוני שמראהו כארמון וחדריו ריקים מציוד ותרופות. הורי לא התכוונו שאבוא לאוויר העולם בעיר בירה של מדינה אפריקנית. אמורה הייתי להיוולד באחת הערים שבישראל או בעיר האמריקנית אוסטין, בבית החולים המצויד היטב שבו עבד סבי. כשעזבה אמי את לימודיה בקולג' לטובת ניסיון חיים בקומונה - תחילה בוורמונט ואחר כך בישראל - הצהיר אביה כי לא יקיים איתה כל קשר עד שתתנער משיגיונות ההרפתקנות ומאידיאלים זרים. את נישואיה לבן קיבוץ ראו סבי וסבתי כהמשכם של אותו שיגיון ושל אותם אידיאלים. כשנדדו הורי אל מעמקיה של אפריקה - הכעס שכעסו באמריקה העמיק עוד. אך לידתי, כשהתקרבה, זימנה לכולם אפשרות לפיוס.

אלמלא שלחה סבתא דרורה, אמו של אבי, את ידיה לעבר היבשת שמדרום לה, אלמלא אחזה גם היא באמי ותבעה שנכדתה תיוולד בחיקם הבטוח של המולדת והמשק - אמי ודאי היתה מתפייסת וטסה לזרועות הוריה ששבו ונפתחו לקראתה ממערב.

נקרעת בין פה לשם, רגליה עומדות על יבשת אחת בעודה נמשכת לשתיים אחרות, דחתה אמי האומללה את ההחלטה מיום ליום, עד שאיחרה את המועד. שיטפונות ירדו, מים גאו על הארץ, ושדה התעופה המוצף נסגר. מורדים התפרעו בעיר הבירה, והתנועה ברחובות נעשתה מסוכנת. המקומיים נזקקו לאבי. אבי חלה בקדחת צהובה, נאסר עליו לעלות על מטוס, והוא נזקק לאמי שתישאר לצדו ותטפל בו. לידתי הקדימה. אמי היתה בשבוע השלושים ושבעה להריונה כשאחזו בה צירים והיא הובהלה בחושך, בג'יפ חמוש, אל ארמון בית חולים שנבנה מתרומות והופשט מתכולתו בידי שודדים.

ארבעים שעות ארכה הלידה. חבורה של נשים כרעה על הרצפה וזימרה כל הלילה בשפת קיקונגו. ירח אדום התחלף בשמש לבנה, והשירה שנָדַמה ביום, שבה והתחדשה עם חשכה, לקולות נפץ של ירי או של סופת רעמים. אמי האמינה ששתינו חבות את חיינו למזמורים הקיקונגיים האלה, ושלא ידיה המיוזעות של המיילדת אלא המזמורים הם שהפיסו את דעתי ומשכו אותי לצאת מהרחם שבו נחבאתי מפחד הרעמים.

כינויַי הראשונים, מנגו ושמש, ניתנו לי עוד באותו לילה, בזכות עטרת השיער שלראשי. מכל רחבי בית החולים התקבצו אנשים לראות את הזהב האדום, שכמוהו לא ראו מעולם על ראשה של תינוקת. צחוק מילא את החדר שבו נשמעו מעט קודם לכן צעקות היולדת, והצחוק דבק באנשים והתגלגל אל המסדרונות. אבי נהג לספר שלרגע לא בכיתי: משהחלטתי לצאת לאור העולם הִשרְתי מעלי כל דאגה וספק, וחרף משקלי הדל, משקל של זבובונת, התבוננתי בשקט נסיכותִי בפנים המחייכות שגהרו להציץ בי מבעד לכילה.

"על מה היה לה לבכות?" אמרה לו אמי. ולי אמרה לא פעם: "אין עוד תינוקת שככה חיכו לבואה בשלוש יבשות." ילדותי המוקדמת עמדה בסימנו של עושר שנראה לי טבעי. רק לאחר שעזבתי את אפריקה, תפסתי שאני חסרה את ענן הריחות שבתוכו צמחתי ושהיה בעיני כאוויר פשוט. הכול היה בו: צהוב כורכום וקארי, אודם פרי ותרסיס יתושים; ריח חיק של אישה פשוקת ירכיים, ריחות מתחלפים של נשים, עשן מדורות. ריחות של אדמה יבשה, של חמר לח, של לשלשת; שכבות הריח של פרווה מתייבשת; ריח גשם באוויר, ריח גשם פוגש ריח ים, ריח עמילן של סינר, סירחון נבלה, ריח פרפיום - שושנת העמקים של אמי, ריח המקטרת המעשנת של אבי, ריח מקטרתו של אבי כשהיא כבויה.

אינספור ריחות נמהלו זה בזה. ובעודנו נודדים בעקבות שליחותו של אבי, נעים בין ארצות ששמותיהן הוחלפו מאז לעתים פעמיים ושלוש - גם מראות, ואנשים ולשונות התערבבו לי, עד שבתודעתי נעשתה היבשת כולה דבר אחד שהכול גלום בו: ניחוח סגול עמוק של פריחה, ריח דלק, ריח חריף מחוספס של עזים, חמיצותן של שכבות בוץ.

שליטים ומלכים הזמינו את אבי שילמדם איך לאסם תבואה. אבי לימד שליטים, ואמי, שהשקפותיה התרבותיות והחברתיות היו נלהבות מאוד והקדימו מאוד את זמנן, למדה חוכמה מהאפריקנים.

אמי הסבירה לי שאבי, כמו יוסף שבתנ"ך, עמל למנוע רעב בארץ. כפי שסופר לי, בערך בעת שמלאו לי שנתיים אבי נקרא ללחום ברעב בארץ נוספת, וכדי לאפשר את יציאתנו אליה, נדרשו הורי לפקוד את הקונסוליה שבעיר הולדתי, ולהעניק לי שם רשמי ותעודה. כגמול על עזרתו במילוי האסמים, הבטיח שליטהּ של הארץ שאליה הוזמנו, כי עם בואנו יזכה אבי בזכות לצוד אריה, והשם שניתן לי, ליאונה, הוא בין השאר מזכרת לכָּבוד האדיר הזה: רק קומץ נבחרים זכה בכבוד כזה, כי בארץ החדשה שאליה עמדנו לנסוע, האריות כולם שייכים לשליט, ודינו של הורג אריה - מוות.

בקונסוליה שבעיר הולדתי הכירו את הורי: מאבי למדתי שבימיו הראשונים ביבשת, קודם שיצא ללחום ברעב, הוא שמר על עובדיה. שליחותו הראשונה - הוא סיפר - היתה להגן עליהם מפני שודדים ומורדים, ואמי סיפרה שזעמוּ עליו מאוד כשפנה והקדיש את עצמו לסייע לאפריקנים שנזקקו לו יותר.

נדדנו מארץ לארץ. רעב גדול היה בחבלים שונים של כל ארץ, ושליטים מקומיים ביקשו את עזרתו של אבי. אחדים גמלו לו בנדיבות, אך קרה שאויביהם של שליטים טובים פנו נגדנו. וקרה גם ששליטים למדו את התורה ואז רדפו את המורה. פעם, אני זוכרת, העירו אותי באמצע הלילה, ואבי נשא אותי בזרועותיו בריצה למשאית פתוחה, אולי קומנדקר, שהרִיח משמן מלוכלך והיה עמוס בארגזים קשים. את כל הרכוש שצברנו השארנו מאחור אז, כשמנועים של רכב נשנקו בחיפזון להניע, ורוח יבשה הלכה והתחזקה, ומתוך חיקה של אמי, שוודאי ניסתה לחפות עלי מהרוח, ראיתי שמים זרועים בצפיפות בזהב.

אמי חזרה ואמרה שאנו זוכים לראות דברים שהמערב הרקוב איננו מכיר, דברים שילד אמריקני חולני שצמוד כל היום למסך הטלוויזיה - לא מסוגל אף לחלום עליהם. בעיני רוחי ראיתי את הילד החולני הזה צמוד אל מסך חיוור. בעיני רוחי ראיתי המוני ילדים חולניים וריחמתי עליהם שגם לחלום אינם יודעים. בדמיוני הולכתי את כולם בשיירה אל הנמל: צי הספינות שלי המתין שם לשאתם אל ארץ טובה שאוצרות כוכבים בשמיה.

שליטים הם גחמנים מטבעם. כמו יוסף שרוּמם לגדולה ואז הושלך אל הבור ורוּמם שוב להיות משנה למלך, גם אבי היה תלוי בתהפוכות המזג של מלכים, ובעקבותיהן הסתחררנו: רחובות סלולים החליפו ירוק עז של יער, חמימות של שלולית מבוצבצת החליפה טורקיז קר מנצנץ של ברֵכה, כפפות בד לבנות החליפו כפפות של אבק. אני זוכרת אינספור פיסות כסף — אינספור דגים מורעלים מבריקים לחופו של אגם כמטמון שנפלט. אל תוך זיכרוני שט עכשיו ברבור מעוצב מקרח מוקף אדום וכתום של פירות... ומעל לסחרחרת השינויים הזאת שידעתי, הסתובב כמעט תמיד מאוורר תקרה ענק.

את מאווררֵי התקרה אהבתי תמיד, וכשבגרתי, ההערכה התמה שרחשתי להם כילדה העמיקה. עם השנים למדתי שלכל אחד מהם אישיות משלו, עוצמת כנפיים משלו, וצליל וקצב ייחודיים לו, ושכל אחד מהם מניע את האוויר בדרך שונה. המזגן - צינתו אחידה ונוכחותו איננה מורגשת. המאוורר, לעומתו, משיב רוח מוחשית מלמעלה. ואני, מראשית חיי, זכיתי בנדיבות המוחשית של רוח שבאה מלמעלה - בעונג מגען של רוחות שונות זכיתי; והרוחות פייסו את גופי בצמיחתו, ועוררו אותי, ודיגדגו את בטני הרטובה, וליטפו את פני ואת ירכַי וכמו עודדו אותי לצמוח עוד.

בשונה מהמזגן הנחבא, מאוורר התקרה מזמין התבוננות ממושכת. וכשמרכזים את המבט בתנועתו המעגלית, הנפש - שמשתובבת בתחילה תחת מגעה של הרוח - נרגעת, ולעתים היא מתעלה לדרגה שנזירים נכספים לה: למצב שיש בו ערות מלאה וניקיון של ריק.

אם ניחנתי בתבונה, היא ודאי התחזקה בי מתוך ההסתכלות שהסתכלתי כל שנות ילדותי בתנועה הסיבובית של כנפיים גדולות מעלי. לעתים הייתי ממקדת את עיני בכנף אחת ועוקבת אחריה, איך היא משלימה את מסלולה וחוזרת לנקודת המוצא שלה, איך כל נקודה במסלול היא גם מוצא וגם סיום, ולמטה, תחתיה - נעימות וברָכה. כל כך הרביתי להסתכל עד שגם בעיניים עצומות יכולתי להמשיך ולראות על מסך עפעפי את תנועת הכנפיים הנדיבות.

מאווררי תקרה היו כמעט בכל מקום שאליו הוליך אותנו אבי.

עצמים אחרים נעלמו בכל פעם שהרחקנו. אורח חיינו זיכה אותי במגוון של בתי ספר ובשפע של הזדמנויות ללמוד. אבי דיבר איתי רק בעברית, אמי דיברה עברית ואנגלית, נשים אחרות שבחיקן ישבתי שרו לי באנגלית, בצרפתית, בפורטוגזית, בסיסואטי, בטסונגה, בסואהילית — אינני יודעת באילו לשונות זימרו לי. אני יודעת שהבנתי את כולן.

גם היום קורה שעולה בפי מילה ונעלם ממני באיזו לשון היא, אולי אני עצמי המצאתי אותה. לדברי אמי, הייתי בת שישה חודשים כשהשמעתי את המילים הראשונות שלי. אבי אמר שכבר ברחם פיטפטתי, שכבר אז היו לי רעיונות והמצאות, ושמלכתחילה ברור היה שניחנתי בכישרונות רבים ושאינני נזקקת לאוזן שומעת כדי לבטא אותם. בגיל שלוש קראתי בשטף בשתי שפות. ובגיל ארבע כבר קראתי מכל הבא ליד.

ספרי ילדים היו נדירים במקומות שבהם חנינו. תיבה ובה ספרי פעוטות שסבתי האמריקנית שלחה לי, הושארה מאחור באחד הכפרים. ומאותו שלב בחיי התרגלתי לבלוע ספרים שנקרו בדרכי בלי לשאול אם נועדו לי. מוחי רעב תמיד לסימני הדפוס המסודרים שעל הדף: מילים שמסתדרות למשפטים, משפטים שמתחברים לעלילה מסודרת, התחלה, אמצע, סוף. את הכול אפשר לחזור ולקרוא, וגם כשספר אובד - הסיפור נשאר.

"אני ליאונה", מאת גיל הראבן. הוצאת "אחוזת בית", 542 עמ'.