את דרור שלי כבר לא אוכל להציל
בני, דרור, שם קץ לחייו בגיל 21, בלי סימנים מוקדמים, אחרי שמצא עבודה ונרשם ללימודים. אם נרחיב את היקף קבוצות התמיכה נציל את הדרור הבא
בבוקר 28 בספטמבר 2005 הייתי כמדי יום על כביש החוף בדרכי לעבודה, כשהגיע הטלפון "יוסי, חזור מיד הביתה". זה היה הרגע שבו יום שהתחיל כמו כל יום אחר הפך ליום שבו הסתיימו החיים כפי שהכרתי אותם והתחיל עידן אחר כבד וקודר.
במהלך הנסיעה התרוצצו במוחי כל מיני מחשבות והשערות לגבי מה קרה, למי קרה, על מה מדובר, מה חומרת הדבר והאם יש תקווה. מחשבות והשערות קודרות וכואבות שגם לאחר כל השנים אני מצטמרר מהזיכרון שלהן.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
עוד לא תלו אותך? / אוהד אבידן קינר
אתה לא מחליט עליי? דווקא כן / אסתר הרצוג
מהכניסה לרחוב שלנו יכולתי לראות את אמבולנס מד"א ואת ניידת המשטרה והמחשבות והחששות הלכו והתחזקו עד שראיתי גם אמבולנס של זק"א. ואז, בום. המחשבה הכי שחורה והכי מפחידה הפכה למציאות כואבת. "דרור ירה בעצמו", אמרה לי בדמעות זוגתי האהובה, ואני ברוב נאיביות או תקווה קלושה עוד שאלתי אם "יש מה לעשות עבורו". התשובה השלילית הייתה החותמת הסופית שהצטרפתי ל"מועדון" האנשים שיקירם התאבדו.
לא ראינו סימנים מוקדמים להתאבדותו של דרור. הוא אמנם היה בן 21, וכיום אני יודע שהסבירות להתאבדות גבוהה יותר בקרב בני 14 עד 24, אך לא חשבנו שהוא שייך לשום קבוצת סיכון מובהקת לאובדנות. ובכל זאת, כרעם ביום בהיר, הוא שם קץ לחייו. דרור התאבד כחודש וחצי לאחר שחרורו מיחידה מובחרת בצה"ל. הוא מצא עבודה מועדפת בתחנת דלק ואפילו יום לפני התאבדותו דאג לסדר לעצמו משמרות טובות לחגים המתקרבים. הוא נרשם למכון כושר, התחיל בהרשמה ללימודים, קנה לעצמו בגדי חורף חדשים לאזרחות והחליף את הטלוויזיה בחדרו. כל אלו לכאורה אינם סימנים של מי שחפץ לסיים את חייו. מי ידע שבמעמקי נפשו אולי כבר לחשו גחלים ללא עשן שיסגיר אותם.
המוות אינו זר לי. הייתי בן 11 כשהתייתמתי מאבי. כעבור שנים "נגאלה" אמי מייסוריה לאחר מאבק ממושך בסרטן - ולימים התברר לי שהתאבדה בשל מחלתה. כיום, כמעט תשע שנים לאחר התאבדותו של דרור, שנים של למידה, טיפול, קבוצות תמיכה ופעילות ענפה בנושא - אני יודע שבאותו הרגע של קבלת הידיעה יש אינספור תגובות אופייניות: מהיסטריה בלתי נשלטת ועד להסתגרות וניתוק מהמציאות, וכל מה שביניהם. אני הגבתי במעבר מיידי להתנהגות "תפקודית" וחסימת הרגשות ככל שהצלחתי, ולא ממש הצלחתי.
לא הצלחתי, כי למרות שניסיתי להתמודד ולתפקד, לא יכולתי להתחמק ממעגלי האבל הנלווים לכל התאבדות - ועברתי את כולם: כעס וזעם, אבל וכאב, תחושת החמצה, האשמה עצמית, התמודדות עם הסביבה, מתחים במשפחה הקרובה והמורחבת, פחדים וחרדות, קושי בתפקוד, שיניתי עדיפויות ותחומי עניין ומה לא. אף אחד מהמעגלים הללו לא פסח עליי, כל אחד לחוד ולפעמים כמה ביחד ואפילו כולם. ולא הייתי לבדי במערבולת הזו. כל הבית התערבל יחד איתי - הילדים, זוגתי, המשפחה המורחבת יותר. והכול השתלב בקשיי היום-יום ובצרות בריאותיות או כלכליות שקיימות לא רק אצל מי שאיבד את אחד מיקיריו בהתאבדות. גיליתי גם שאנחנו, כבני משפחה למי שהתאבד, שייכים בעצמנו לקבוצה הנמצאת בסיכון הגבוה ביותר להתאבדות על רקע אותה מערבולת שאפפה אותנו.
בשלב מסוים הרגשתי שאני לא מצליח לשמור על ההתנהגות ה"תפקודית" שניסית לאמץ לעצמי אולי כאינסטינקט של הישרדות לנוכח האסון הגדול. הבנתי שאני צריך לחפש עזרה. בערב חשיפה אישי מיוחד בשם "השאיר מכתב?" שאני כותב, קראתי לרגע הזה "הרגע שבו גיליתי שהגלימה של סופרמן עשוייה נייר קרפ דקיק".
וככה הגענו, זוגתי ואני, לקבוצת תמיכה של עמותת "בשביל החיים" וגילינו שאנחנו לא לבד, ושהאחרים עברו ועוברים טלטלות דומות מאוד למה שעובר עלינו. התחלנו לחלוק, לשמוע ולהשמיע, למדנו המון. בין השאר למדתי לשחרר רגשות, למדתי שמותר לכאוב לכעוס לבכות, לצרוח, אבל גם לזכור אפילו לחייך. הכי חשוב, למדתי שהחיים ממשיכים גם אחרי ההתאבדות. בהמשך נרתמתי לפעילות בעמותה שהיא שליחות קודש לחינוך, הסברה, מניעה ותמיכה במשפחות שעברו את מה שעברתי.
את דרור שלי איש כבר לא יוכל להציל, אבל אולי העמקת הפעילות והרחבת היקף קבוצות התמיכה יעזרו להציל את הדרור של מישהו אחר.
הכותב חבר הנהלת עמותת "בשביל החיים ". ב-2 באפריל יתקיים כנס בנושא הקשר בין התאבדויות לאינטרנט. הכניסה פתוחה למשפחות שיקיריהן התאבדו ולכלל הציבור ללא תשלום, אך כרוכה בהרשמה מראש - מידע בקובץ ה-PDF הבא.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
