"לשוב הביתה בשחייה": הבורגנות מורידה את הבגדים

היכולת להפתיע קוראים היא לא מובנת מאליה. נכון, לפעמים הפתעה עלילתית אינה מספיקה. היא לא יכולה להיות חזות הכל ביצירה ספרותית, כמו מישהו שמתחבא מאחורי ארון ואז מבהיל אותך - אבל עדיין האי אלמנט שאין לו תחליף, והיכולת לבנות אותה נכון היא אחת מאבני הבניין של יצירה ספרותית.

דברה לוי מפתיעה את הקורא מבחינה עלילתית. ברומן שכתבה, "לשוב הביתה בשחייה" (שהיה מועמד לפרס בוּקר ב-2012) מוצג סיפור של שני זוגות בריטיים הנופשים בבית נופש בריברייה הצרפתית, כשלפתע מזדנבת לתוך ההוויה שלהם בחורה צעירה, קצת משובשת בדעתה, שאוהבת להסתובב עירומה לגמרי, ומכריזה על עצמה כמעריצה מיוחדת של ג'ו ג'ייקובס, שנמצא במקום - והוא משורר בריטי וידוען. היא, כמעריצה, כתבה שיר שהיא חייבת להראות לו.

חופשה בריברייה הצרפתית. זה רק נראה נורמאלי

דווקא אשתו של ג'ו היא זו שמזמינה את קיטי המשובשת לישון איתם, כי יש אצלם מספיק חדרים. בתווך, הזוג השני, מיטשל ולורה, מתחילים את הספר כמי שנראים כזוג היציב יותר מבחינה רגשית, אבל כמו במקסם וודי אלני טיפוסי, היוצרות מתחלפות, ודווקא הם מתפתחים להיות הזוג שביתו בוער, בשקט, מתחת לחזות הכל - אבל תיכף הלהבות יכלו את כולו.

ג'ו ואשתו איזבל מגיעים לנופש הזה עם בתם הטינייג'רית, כשמערכת היחסים שלהם נראית מעורערת לחלוטין, רגע לפני ההכרזה הרשמית עליה כבר-מינן. ואז לוי מורידה מהלומה עלילתית מפתיעה, לא צפויה, כמו גרזן, שפתאום שמה את כל הרומן הקצר והמעניין הזה בפרספקטיבה אחרת - ולא ניתן כאן יותר מדי ספוילרים, רק נאמר שהנופש הנינוח מסתיים בטרגדיה נוראית, שאיש לא צפה שתגיע.

"לשוב הביתה בשחייה" הוא רומן קצר וכתוב היטב, ולפעמים היטב מדי. לעתים יש לכותבת נטייה להיות קצת יותר מדי מתחכמת, משעשעת או אירונית בכל מחיר, כך שלפעמים התבשיל גולש מתוך הסיר. דומה שהיא מאוד מודעת למילים, וליכולת שלה ללהטט בהם, ולרגעים היא מעדיפה להיות עוקצנית מאשר לומר דבר אמיתי יבשושי. בנוסף, עולה מהרומן וכבר מתחילתו, אווירה של הדוניזם מערבי עבש ומעורר פלצות - אווירה שמזכירה את ספריו של הרמן קוך ההולנדי - אווירה בעלת מתח דחוס ותחושה מקדימה שמשהו נורא עומד כל רגע לקרות, ולהחריב את החממה הבורגנית העיוורת הקטנה.

"לשוב הביתה בשחייה". ספר שמטריד את המנוחה

קשה שלא ללהג על בחירתה של לוי מבלי לקלקל את הפואנטה העלילתית, אבל אפשר בהחלט לומר לזכותה שהיא בחרה בחירה עלילתית לא שגרתית, כזו שעלולה להטריד את הקורא זמן רב אחרי סיום הקריאה. יחד עם זאת, עקב קוצר היריעה הכללית של הסיפור והנימה השנונה מדי שלו, נשאלת השאלה האם הדמויות והספר כולו משאירים איזה משקע רגשי אמיתי, כזה שבאמת יטריד מנוחה? זו שאלה שאין לה תשובה חד-משמעית.

מצד אחד, הכישרון של לוי באמת מדבר בעד עצמו. אמנם הכתיבה שלה מלוטשת מדי, אך יש לה יכולת כבירה בתיאור מצבים וסיטואציות אנושיות. היא מסוגלת לצלם במילותיה רגע קפוא ודומם, ולהפיח בו באמצעות משיכות מכחול מילוליות, משהו אחר לגמרי, תוך כדי יכולת התבוננות כירורגית מופלאה במבעים אנושיים, ברצונות, ובכל המנעד הרגשי של כל דמות.

למה הכוונה? לא רק לכניסה של קיטי, למשל, לתוך פריים דרמטי מדשדש

כשהיא עירומה לגמרי, וכולם נראים אדישים אליה, אלא גם אופן תיאור סצנה לכאורה תפלה כמו הפעם הראשונה שהבת הטינייג'רית מקבלת את המחזור החודשי - אך לוי לוקחת את האירוע הזה ומרכיבה עליו בצורה נהדרת את כל האנומליה הרגשית-זוגית של ג'ו ואיזבל ההורים.

מצד שני, הדמויות לא נכנסות לעומק הלב באופן שלם, ולכן גם הפינאלה העלילתי נותר קצת תמוה, וכשחוזרים אחורה לתחילת הרומן - לא באמת מוצאים את הרמזים שהוליכו אליה, אם כי אפשר להתעקש ולראות כל צל הרים כהרים.

מצד שלישי, הרי הספרות והחיים מיסודם לא נהירים עד הסוף, ולכן לא לכל תעלומה יש פתרון מתקבל על הדעת. אולי בעצם כך צריך להסתכל על "לשוב הביתה בשחייה"; אנחנו לא באמת נכיר את האנשים שלידנו עד הסוף, אף פעם לא נדע לגמרי מה מתחולל בתוך נפשם השסועה, אז אל לנו להתפלא אם יום אחד משהו אצלם יתפוצץ לנו בפרצוף. וזהו בהחלט מסר מצמרר.

"לשוב הביתה בשחייה", מאת דברה לוי. מאנגלית: שרון קרמנר. הוצאת "סאגה", 157 עמ'.