"אני וקמינסקי": קומדיה של טעויות למתקדמים

הקונספט שחייבים לאהוב דמות ראשית, או אפילו את רוב הדמויות בספר, הוא רעיון שכבר מזמן איבד אחיזה במציאות הספרותית. אני לא מדבר על נבלים מלאי כריזמה וכובשי לב, או על טיפוסים מורכבים, עמוקים, עגולים, שהם טובים ולא טובים בו בזמן. כי בספרות יש גם סתם טיפוסים בלתי נסבלים, כמו למשל סבסטיאן צולנר, הדמות הראשית ב"קמינסקי ואני" מאת הסופר הגרמני דניאל קלמן (יליד 1975, שזהו ספרו הראשון המתורגם לעברית והשמיני בכלל).

הגיבור הספרותי הזה הוא כל כך בלתי נסבל, שהייתם קרוב לוודאי מעיפים אותו לכל הרוחות אם הייתם נתקלים בו. הוא טיפוס שבאמצע שיחה יגיד לכם "שתקו", יתיישב לכם בשולחן ארוחת הערב בלי שהזמנתם אותו, ואם איתרע מזלכם ואתם עובדים כנותני שירות - מלצרים, קופאים, פקידים בתחנת רכבת - הוא יטיח בכם עלבונות ללא כל עכבות.

"אני וקמינסקי". צייר ועיתונאי יוצאים לבלות

לכאורה יש לו איזשהי מטרה בחיים: לכתוב את הביוגרפיה של הצייר מנואל קמינסקי. לשם כך הוא צריך לנסוע לכפר גרמני מרוחק, לצלוח את בתו הנרגנת שמגוננת על הצייר ושומרת עליו כמו על אוצר, ולסבול, כמובן, את השהות במקום, ואז, בעוד הבת יוצאת לסידורים, לשחד את עוזרת הבית, לפשפש בארכיון הפרטי של הצייר - למצוא שם רכילויות עסיסיות, חלקי פאזל של הסיפור האישי שלו ואיגרת מאנרי מאטיס שהיה מורו - ואז לקחת את הצייר קמינסקי איתו ברכב, כביכול כדי להפגיש אותו עם איזו מאהבת מלפני עשרות שנים, אבל בעצם כדי להקליט אותו וכך להרכיב את הביוגרפיה הכי טובה - שאולי תפתח בפני צולנר דלתות כלשהן בעולם התקשורת או האמנות.

כישרון לפתיחת דלתות

כמו רבים מאיתנו, צולנר פשוט רוצה להתקדם, למרפק את עצמו כמה מטרים למעלה, אם כי לא בטוח איזה דלתות הוא בעצם רוצה שייפתחו עבורו. גם המוטיבציה עצמה שכוננה את כל המסע שלו - הצורך לשים את עצמו במקום נוח עבור האגו הבלתי נשלט שלו - הולכת ודועכת, ולא ברור מה תופס את מקומה. כנראה איזה כוח אנרציה סתום. בשלב מסוים נדמה כי צולנר פשוט רוצה לעשות סיבוב פרסה קיומי ולחזור לנקודת ההתחלה. 

אך תוך כדי התקדמות העלילה, מתברר כי הצייר קמינסקי הוא טיפוס לא פחות נסבל ממנו. לכאורה אפשר לסלוח לו, כי הוא בכל זאת אדם קשיש וחולה, ובעיקר: בעל כישרון כביר - או לפחות כך היה לפני שהתעוור כמעט באופן מוחלט. אך ככל שדמותו הופכת לדומיננטית יותר בסיפור, הנסיבות המקלות מתנדפות די מהר.

כך, הספר הופך למעין מסע של שני טיפוסים בלתי נסבלים, שהמטרה שלו מאוד ערטילאית, ולא ממש מרגשת, ולבסוף מספקת את האנטי קליימקס הצפוי. אבל יחד עם זאת, יש במסע הזה כמה תחנות קומיות מלוטשות, טיפוסים משונים וכמה סצנות באמת בלתי נשכחות (למשל, הטרמפיסט שהתיישב במכונית שלהם, ונחסוך את הספוילרים) וכמובן אי אילו דיאלוגים על טהרת המיזנטרופיה בין צולנר, קמינסקי ואחרים. אבל אין כאן שום רגע,

אפילו מינורי ופעוט, של אהבת אדם.

זה, כמובן, גם חלק מכוחו של הספר - הוא לא לוקח שום דבר ברצינות, לא את הדמויות עצמן, לא את העלילה, ולא את העיסוק באמנות, שלפרקים נראה כמשהו מאוד מעמיק וידעני. מדי פעם קלמן מספק באמצעות פיו של צולנר תובנות אחדות על עולם האמנות המודרניסטי, אבל אלו רק דברים שהוא לועס ולא מעכל. מכאן שהרומן הוא למעשה קריאה אלגורית על עולם האמנות, על היחס שלנו לאמנים מזדקנים ולנצחיותם של יצירות. 

קלמן יודע לתפור עלילה מרתקת ברובה, עם סצנות בלתי צפויות, עם לא מעט הומור פרוע, קודר ומלא ייאוש. לעומת זאת, הפתרון הסופי של העלילה מעט לוקה בחסר; בשלב מסוים מופיעים פרטים ההופכים למעט חמקמקים, אך לפתע מקבלים חשיבות תהומית  - עד לכדי תחושת מופרכות בלתי ריאליסטית שמשתלטת על פני הדברים. לקראת סוף הרומן, נדמה כי דבר מה לא ברור דחק בסופר לסיים כבר את הפארסה, לפני שחלילה יהיה לו באמת משהו רציני לומר על הקיום או על התהליך הרגשי שצולנר עובר.

לסיכום: "אני וקמינסקי" הוא ספר בהחלט מבדר, כקומדיה של טעויות למתקדמים, שלא משאירה כמעט חותם רגשי, אינטלקטואלי או אסתטי. אבל גם כמה גיחוכים בריאים בעקבות קריאה בספר הם לא משהו שאפשר להקל בו ראש בימינו.

"אני וקמינסקי", מאת דניאל קלמן. מגרמנית: רחל ליברמן. הוצאת ספרית פועלים, 158 עמ'.