הרולינג סטונס: גלאם וטינופת, מוות וחיי נצח
הגלות בצרפת, מסיבת הסיום המדממת של הסיקסטיז, המוות הטרגי של בריאן ג'ונס והמוות הקליני של הלהקה בשנות ה-80: לאורך חמישה עשורים וקצת של פעילות, מיק ג'אגר וחבריו צברו לא פחות סיפורים מרתקים מלהיטים נצחיים. האגדות האמיתיות מאחורי האגדות החיות שהן הרולינג סטונס
לנסות לסכם את הקריירה של הרולינג סטונס ב-1,000-2,000 מילה הגיוני בערך כמו לטעון שמיק ג'אגר שחקן טוב. כבר יותר מחמישה עשורים שהסטונס נמנים עם ההרכבים החשובים, האהובים, הפרועים והמעניינים ביותר בתולדות המוזיקה. הרבה בזכות האלבומים הקאנוניים שהקליטו, ולא מעט מכך, בואו נודה, בשל כמות הסיפורים האינסופית שתמיד עטפה את יצירתם בניחוח של גלאם, טינופת, טרגדיה והומור. לרגל הגעתם לארץ, קיבצנו חמש אנקדוטות מחיי ההרכב שלימד את כולנו מה זה רוקנ'רול.
המוות של בריאן ג'ונס
בדיעבד, אפשר לטעון בזהירות שמותו של בריאן ג'ונס היה כמעט הכרחי עבור המשך פעילותה הפרודוקטיבית של הרולינג סטונס עד ימינו אנו. ג'ונס נמנה עם מייסדי הלהקה, ולולא היה מיק ג'אגר דמות כל כך אקסצנטרית ובולטת, ייתכן שג'ונס היה נחשב גם לפנים של להקת הרוק. למעשה, הוא היה זה שהקים אותה, בחר את חבריה ואף העניק לה את שמה. אך שיתוף הפעולה היצירתי של ג'אגר וקית' ריצ'רדס דחק אותו אל צלם הענק.
עבור רבים היה זה בריאן ג'ונס שהוביל את הלהקה מבחינה אמנותית (לפחות בשנותיה הראשונות), ולמעשה סגנון חייו היה פרוע ונטול רסן במיוחד, אפילו במונחים של ההרכב שהתפרסם (ואף מותג) כאסופת הילדים הרעים ביותר ברוקנ'רול (בהשוואה ברורה לביטלס, שהיו ילדים די חמודים בתחילת דרכם). ג'ונס נחשב לבעל יצר הרס עצמי מפותח במיוחד, שלא בדיוק זכה לקרב ראוי מצד גופו הצנום והחלש. כמויות האלכוהול וה-LSD שצרך בשנות פריחתה הראשונות של הלהקה לא היטיבו עם גופו האסתמטי, ועד שנזרק מהסטונס ב-1969 כבר לא תפקד כחלק חיוני בלהקה.
"Paint It Black". ג'ונס אחראי לריף הסיטאר האייקוני
בריאן ג'ונס נמצא מת בבריכת השחייה שבביתו ב-2 ביולי 1969, כחודש בלבד לאחר שהודח מעמדת הגיטריסט. קדם לכך גם משולש אהבים טרגי - אניטה פלנברג, בת זוגו הדוגמנית של ג'ונס, שברה את לבו וברחה לזרועותיו של חברו ללהקה קית' ריצרדס (זה התייחס לנושא שנים אחר כך, כשאמר: "אני יכול להבין למה הוא כעס עלי, אבל שיט כזה קורה לפעמים").
לאחר מותו הקדיש לו איש להקת The Who פיט טאונסנד את הפואמה "יום רגיל עבור בריאן, אדם שמת בכל יום" במגזין טיימס, וגם ג'ים מוריסון וג'ימי הנדריקס הקדישו לו מחוות משלהם (ולא ידעו כי גם מותם שלהם ממתין ממש מעבר לפינה). ג'אגר וריצ'רדס, לעומת זאת, לא טרחו להגיע להלוויתו (מסיבות של לוחות זמנים), אך הקדישו לו את הופעת הפארק החינמית שהעלו יומיים לאחר המוות, מופע שבאופן אירוני תוכנן להציג לעולם את מחליפו של ג'ונס - מיק טיילור. וכאן השתנה גורלם של ג'אגר ושות' לנצח.
אם נשים בצד את כל תיאוריות הרצח המנדטוריות בכל מוות של אישיות מפורסמת (וההחלטה לפני ארבע שנים לפתוח את תיק חקירת המוות מחדש), אפשר להגיד שמותו של ג'ונס נקבע כבר מראש. חוסר יכולתו לשלוט בהתמכרויותיו הוביל לחורבן יחסיו עם חבריו להרכב, ובמידה מסוימת התנהגותו היוותה סכנה להמשך קיומה של הלהקה. כנשאל ג'אגר אם הוא מתחרט על כך שלא הגיע להלוויית חברו, ענה: "לא, לא ממש. אני מרגיש שהתנהגתי באופן ילדותי, ומצד שני - היינו מאוד צעירים ובמידה מסויימת התנכלנו לו. אבל, למרבה הצער, הוא הפך עצמו מטרה להצקות הללו. הוא היה מאוד קנאי, מאוד מתוסבך ומניפולטיבי, וכשאתה מתנהג כך בקבוצה של חברים אתה סופג את היחס שאתה נותן".
מותו של בריאן ג'ונס פתח למעשה את מועדון ה-27 הידוע לשמצה, הגיל בו נוטים כוכבי רוק הוללים למות, אך יש שיגידו כי במותו היווה סגנון חייו הפרוע נורת אזהרה עבור רוב חבריו, והגיטריסטים שהחליפו אותו (לאחר מיק טיילור נכנס לעמדת הגיטריסט רוני ווד, שנמצא בה עד היום) לא באמת נחשבו לטיפוסים שיאיימו על יציבותה. בריאן ג'ונס נחשב אמנם לגיבור הלא מושר של הרולינג סטונס, אבל מי שהכיר את האדם הטווסי אך חסר הביטחון שהיה, יודע שבמותו - ציווה על שאר האבנים את החיים.
לוגו הלשון והשפתיים
מצחיק לחשוב שסמל הלשון והשפתיים, כנראה לוגו הלהקה הטוב ביותר בהיסטוריה של הרוקנ'רול, נוצר ב-1970 במוחו היצירתי של ג'ון פשה בן ה-25, סטודנט צעיר ברויאל קולג' אוף ארט של לונדון, לאחר שג'אגר פנה אל המוסד במטרה למצוא אמן שייצור כרזה לסיבוב הופעות עבור ההרכב.
פשה וג'אגר נפגשו, התחברו באופן מיידי על סמך חיבתם המשותפת לכרזות תיירות משנות ה-30', ועד מהרה הפך האמן, שהיה בין היתר גם מעריץ של הסטונס, למעצב של רוב האימג'ים שמיתגו את הלהקה. כשהוטלה עליו המשימה לעצב לוגו עבור ההרכב, נראה היה שהתשובה מונחת ממש מול עיניו.
וכך, ילדים, תוכלו לצייר בעצמכם את הלוגו של הסטונס
"במפגש פנים מול פנים איתו, הדבר הראשון שהבחנת בו הוא גודל השפתיים והפה שלו", סיפר פשה על פגישתו עם ג'אגר, ועל ההחלטה להפוך את המאפיינים הללו לסמל הלהקה. עבור פשה היווו הלשון והשפתיים גם סמל להתרסה וליריקה בפני הממסד, בעידן שבו מרד היה צו השעה.
את הלוגו עיצב פשה בשבוע, ובנוסף לפניו של ג'אגר, ההשראה נשאבה מאמנות הפופ ומהאלה ההינדית קאלי, שאמונה על האנרגיה הבלתי מתכלה בעולם - סמל לכוח ולחופש הביטוי שמייצגת תרבות הרוקנ'רול. הלוגו שימש במקור לנייר המכתבים של הלהקה, אך בהמשך הופיע כחלק מהעטיפה הפנימית של האלבום "Sticky Fingers". משם הפך לסמל המובהק ביותר לרוח המרד. על הלוגו, אגב, קיבל פשה לא יותר מ-50 פאונד, אך בהמשך זוכה בבונוס של 200 פאונד, בשל הצלחתו. היום זה היה עולה להם יותר.
ההופעה באלטמונט
בספר דברי הימים של הרוקנ'רול, לנצח תיחשב הופעתם השנויה במחלוקת של הרולינג סטונס בפסטיבל אלטמונט בקליפורניה כאירוע שבו נרצחו הסיקסטיז, ורוח הנעורים והאהבה החופשית התנדפה לה לטובת ריאליזם קר ונחיתה קשה בקרקע המציאות.
במובנים מסוימים, ניתן לומר שהמופע של הסטונס במתחם מירוצי המכונית אלטמונט בחורף 1969 לא היה אמור להתקיים. "Gimme Shelter", סרטם התיעודי של אלברט ודיוויד מייסלס מ-1970 (שיצא בהוצאה מחודשת ב-2010), מתעד את ניסיונתיהם הכמעט נואשים של חברי הלהקה להעלות מופע חינמי בלוקיישן המדובר, ובקשיים הלוגיסטיים הרבים הנערמים בפניהם בתהליך.
הטריילר ל-"Gimme Shelter". וכך הסתיימו להן שנות השישים העליזות
אולי היקום פשוט לא רצה שההופעה הזו תתרחש, אולי היתה זו סתם עוד הוכחה לכך שלפעמים כשמשהו לא מסתדר - פשוט צריך לשחרר. אבל ההופעה ההיא של הסטונס התקיימה בסופו של דבר, ב-6 בדצמבר 1969, וזמן לא רב לתוך המופע של ג'פרסון איירפליין, כבר היה ברור שחגיגה תמימה של מוזיקה ואהבה לא תהיה פה.
באירוע שכלל את שירותי האבטחה של כנופיית האופנוענים "מלאכי הגיהנום", ניתן לומר שכל סממן של שנות השישים קיבל ביטוי שלילי ואלים, כולל תאונות פגע וברח שהותירו נפגעים והרוגים, מכות, גניבות, נזק לרכוש ומוות. אירועי אלטמונט היו כל כך קשים כבר בשלב מאוד מוקדם של הפסטיבל, שאפילו הגרייטפול דד, מההרכבים שהניעו את החגיגה, סירבו להופיע בו בשל האלימות מצד הקהל ומצד "מלאכי הגיהנום".
עבור הסטונס, ההד-ליינרים הבלתי מעורערים של האירוע (שכלל גם הופעות של סנטנה וקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג), הצרות החלו כבר עם הגעתה של הלהקה למקום. כשמסוקו של מיק ג'אגר נחת במתחם הפסטיבל הוא הותקף על ידי מעריץ אלים וזכה לקבלת פנים בדמות אגרוף לפרצוף. בשלב שבו עלו הסטונס לבמה הפך הקהל חסר מנוחה במיוחד, עד נקודת השבירה - שהתקיימה, למרבה האירוניה, במהלך ביצוע השיר "Under My Thumb".
גלות ברחוב הראשי?
הרולינג סטונס קיימו מערכת יחסים ארוכה ובעייתית עם שלטונות החוק בארצות הברית, שגם אז, כמו היום - הרגישו שמאבק באושיות תרבות פופולרית חשוב ומצטלם טוב יותר מסתם שמירה שגרתית על החוק. הסטונס נרדפו במשך תקופה ארוכה על ידי המשטרה בשל חיבתם לסמים שונים, אך היתה זו דווקא רשות המיסים הבריטית ששלחה אותם לגלות אמיתית.
כשהם נרדפים על ידי מס ההכנסה הבריטי בשל חובות עצומים, ולאחר סיבוב הופעות פרידה בשם "להתראות בריטניה", הגיעו חברי הלהקה ומשפחותיהם לצרפת והשתכנו בשלל בתים אקזוטיים, הבולט שבהם הוא זה ששכרו קית' ריצ'רדס ובת זוגו אניטה פלנברג (זוכרים אותה מהמשולש עם בריאן ג'ונס?) - אחוזה מרובת חדרים מהמאה ה-16, שבשלב מסוים נעשה בה גם שימוש על ידי הגסטאפו.
כמות החדרים והאווירה ששרה במקום הביאו את הלהקה להקליט בו את האלבום "Exile On Main Street", אולי האלבום השנוי ביותר במחלוקת של הסטונס, בעיקר בשל העובדה שלא הכיל יותר מדי להיטים, לא קרץ לקהל רחב במיוחד, לא היה אחיד סגנונית ולא יישר קו עם רוח התקופה, כשלקח את הסטונס בחרה אל השפעות הבלוז שמהן הגיעו.
"Ventilator Blues". היה חם בפריז של אותו הקיץ
אבל גם הביקורות החלוקות וסיפור הרקע שהביא את חברי הלהקה לברוח לצרפת כדי לאזן את ענייניהם הכספיים, לא משתווה לסיפור הקלטת האלבום - שכולו סשנים ליליים של קיץ לוהט בפריז, ריצ'רדס חצי מחוק מהתמכרות קשה להרואין , ביקורים של אושיות כמו ג'ון לנון וסופר הביט וויליאם ס. בורוז, ושלל עובדי אולפן מסוממים ברמות כאלה או אחרות. העובדה שחברי הלהקה (כולל ג'אגר, שנהנה באותה תקופה מחיי הבוהמה הפריזאים) לא ממש תפקדו, יצרה את אווירת האלתור וחוסר המשמעת ששוררת לאורך האלבום כולו.
בסך הכל "Exile" מהווה תמונת מצב מדויקת למצבם של הסטונס בראשית שנות השבעים - להקה מצליחה ועמוסה בכישרון, שאדי הסמים, האלכוהול וההצלחה הפנומנלית טשטשו והסיטו אותה מהמסלול, היישר אל מחוזות אי הוודאות. ולמרות שהיום יש שרואים בו יצירת מופת, בזמן אמת נראה היה שהסטונס נוסעים במהירות שיא ליעד אחד: הסוף.
שנות השמונים
אופנה היא כידוע עניין מתחלף ולא יציב במיוחד. אם הסיקסטיז היו שייכות לזעם הנעורים של הביטלס והסטונס, עד שנות השבעים היתה האחרונה עשירה, שבעה ומסוממת מכדי להכתיב את רוח הזמנים, או אפילו לזהות את הכיוון אליו היא נושבת. שנות השבעים היו עדות להולדת הפאנק, ז'אנר חשוף, מדמם וזועם יותר מזה שהסטונס ייצגו, ועד סוף העשור היו החבר'ה הרעים עם הגיטרות לא יותר מחבורת מוזיקאים מקשישים שנתקלים בחומות של התעלמות, תיאוב או סתם אלבומים לא מצליחים במיוחד, שזכו גם לביקורות פושרות.
ואז הגיעו שנות השמונים, ונראה היה שיותר משהקהל לא רוצה יותר את הסטונס - הסטונס לא רוצים יותר, נקודה. בשלב זה בתולדות הלהקה, היחסים בין מיק ג'אגר לקית' ריצרדס, דינמיקה שהכתיבה את הצלחתו האמנותית והמסחרית של ההרכב, הגיעו לשפל חסר תקדים. נראה היה שסולן ההרכב הולך ומתרחק מחבריו ללהקה, לטובת קריירת סולו.
את תחילת העשור הקדיש ג'אגר לכתיבה לאלבום הסולו הראשון שלו, מה שהותיר את רוב העבודה על האלבומים של הסטונס בידיהם של ריצ'רדס ורוני ווד. ב-1985 חבר ג'אגר לדיוודי בואי להקלטת הלהיט "Dancing in The Street" (ויש שיאמרו - לעוד כמה פעילויות חבריות),
ולצד קבלת פרס גראמי על מפעל חיים (חותמת המוות של לא מעט אמנים) ומותו של איאן סטוארט, חבר הלהקה ואחד ממקימיה, כתוצאה מהתקף לב - נראה היה שהלהקה נמצאת רחוק מאוד מימי הזוהר של שנות השישים.
ריצ'רדס עסק ביחסיו הבעייתים עם מיק בספר זכרונותיו "Life" שהוציא ב-2010 (האחרון אף דרש ממנו התנצלות לאור חלק מהדברים שנכתבו שם), והגיטריסט אף הודה בראיונות כי באותה תקופה חשב שהלהקה "מקולקלת, שבורה". אך עד סוף אותו עשור מקולל שבו השניים ליחסים תקינים, לפחות מבחינה מקצועית, נכנסו לאולפן להקליט את האלבום "Steel Wheels" ואף יצאו לסיבוב הופעות ראשון מזה שבע שנים - המאסיבי ביותר בתולדות הלהקה. מאותו הרגע החל לתפוס תאוצה הקאמבק המרשים של הסטונס, שעל אף הפוגות קלות, נמשך למעשה עד היום, עם סיבובי הופעות מכניסים ורלוונטיות מוזיקלית על זמנית. בקרוב אצלנו.
