חבל שאי-אפשר ללכת ערומים

עושים כבוד לבגד

פרשת "תזריע" יכולה להיות "פרשת הדגל" של העוסקים בענף הביגוד. במסגרת הדיון המפורט בסוגי הצרעות האפשריים ובאופן הטיפול בהן, מעלה התורה תמונה מרתקת ובה הבגדים לוקים בצרעת:

"וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים... וְהָיָה הַנֶּגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם... וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנָּגַע וְהִסְגִּיר אֶת הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים... זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב אוֹ כָּל כְּלִי עוֹר לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ" (ויקרא יג, מז-נט).

דוקטור, לחולצה שלי יש צרעת ממארת

"כִּי צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִיא בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" (ויקרא יג, נב). האפשרות לאבחן צרעת ממארת בבגד משלהבת את הדמיון, ולמרבה הצער כמעט לא מצאתי לה התייחסויות פרשניות. אני מדמיינת את עצמי שולפת חולצה מהארון, מגלה בה איזו פינה עבשה בצבע ירוק או אדום, ורצה איתה במהירות אל הכהן. הכהן יבחן בזהירות את הכתם, יתלבט, יתייעץ עם חבריו (אולי הוא יבקש second opinion), ולבסוף יפסוק לחולצה הסגר בן שבעה ימים.

<< לעוד חדשות ועדכונים - היכנסו לדף הפייסבוק של ערוץ היהדות >>

עם תום ימי ההסגר הכהן ישוב ויבחן את חולצתי. אם הנגע יגדל - הוא עלול לגזור על החולצה מוות בשריפה, אבל אם הנגע לא התפשט - תופעל עליו פרוצדורת דיאגנוזה נוספת שעיקרה כביסה והמשך ההסגר, שבסופו יגזר הדין ויוחלט האם החוצה טהורה, או שיש לקרוע את אזור הנגע ואולי יש לשרפה. לפנינו שירה הלכתית של ממש ששמה יכול להיות "דיאגנוזה לחולצה".

לפני פרוץ ה-FOX

מובן שלא באמת מדובר בחולצה שלי. מדובר בימים שטרום רשתות הבגדים הזולים. בימים בהם הייתה לאדם מן השורה כסות אחת, אולי שתיים. בימים בהם הבגדים שאישה הביאה איתה מבית אביה לבית בעלה נרשמו לזכותה בכתובתה. מדובר בימים בהם בד טוב ועבה שימש כסות חורף, לכשהתבלה הוא שימש כסות הקיץ, וכשלא ניתן היה עוד ללבושו הפכו שרידיו למטליות שימושיות.

• לכל הטורים של רוחמה וייס
  

• זמני כניסת ויציאת השבת - ועוד על פרשת תזריע
  

מסופר על אבא חלקיה, חסיד סגפן ונכדו של חוני המעגל, שכאשר היה הולך במקומות קוצניים היה מפשיל את בגדיו, וכשנשאל על התנהגותו המפתיעה אמר: "זה (הגוף) מעלה ארוכה, וזה (הבגד) - אינה מעלה ארוכה" (תענית כג ע"ב). בעוד אנו לובשים בגדים (גם) לשם הגנה על הגוף, אדם סגפן כאבא חילקיה מגן על בגדיו בעזרת גופו.

התנ"ך של הבגדים

אפשר לקרא את כל התנ"ך דרך פריזמת הבגדים: להתחיל בכותנות העור שתופר אלהים לאדם וחווה, לעבור לכתונת הפסים שתופר יעקב ליוסף, להתבונן על הבגד הבוגדני שמשאירה אשת פוטיפר בידי יוסף, להזכר בחובה המרגשת להשיב לעני את שמלת המשכון מדי לילה - "כִּי הִיא כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִיא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב?!" (שמות כב, כו).

נעבור אל הנביאים, אל המעיל הקטון שמכינה חנה לשמואל, אל גלימות הנביאים והמלכים שנתלשות בשעות מאבק, אל כתונת הפסים, בגדן של בנות המלך הבתולות, אותה קרעה תמר מגופה שחולל על ידי אמנון. במעבר חד נפנה אל פרות הבשן המעכסות ומקשטות את אפן בנזמי זהב, ולעומתן אל בגדיה הקרועים וערוותה הגלויה של בת יהודה השבויה שבספר איכה. וכמובן שיש עוד בגדים רבים ושונים.

ושוב אל חידת "צרעת הבגד"

למרות הכל, למרות חשיבותם של הבגדים בתרבות המקראית, נדמה לי שחידת "צרעת הבגד" נותרה ללא פתרון. גם כלי אוכל חשובים בתרבות זו, גם לרהיטי הבית המעטים הייתה חשיבות, וכך גם למחרשת השדה ולחיות הבית - ובכל זאת צרעת יש רק לבני אדם, לבגדים ולבתים. מדוע זכו דווקא הבגדים באפשרות המרתקת לחלות בצרעת?

שאלתם את עצמכם איך נתעורר בתחיית המתים?

אולי אתם לא, אבל קליאופטרה דווקא כן: "שאלה קליאופטרא המלכה את רבי מאיר, אמרה: אני יודעת שהמתים יחיו שהרי כתוב 'ויציצו מעיר כעשב הארץ' (תהלים ע"ב), אלא כשהם (המתים) עומדים, עומדים ערומים או בלבושיהם עומדים? אמר לה: קל וחומר מחיטה, ומה חיטה שנקברה ערומה, יוצאה בכמה לבושים, צדיקים שנקברים בלבושיהם - על אחת כמה וכמה" (סנהדרין צ ע"ב).

אפשר להירגע. אם נתעורר בתחיית המתים, לא נצטרך לסבול ממראה רחובות מלאים ביצורים מבולבלים ועירומים. אני מניחה בצד את המחשבה המשעשעת שבשביל שקליאופטרה (השביעית, זו המפורסמת) תוכל לשוחח עם רבי מאיר, היא הייתה זקוקה בעצמה לתחיית המתים, ואני מנסה להבין האם הם יש דבר מה, נוסף על הומור, בדיאלוג הבדוי שלפנינו.

התבוננות בקורתית על האמונה בתחיית המתים

ייתכן שמי שייצר את הדיאלוג המוזר בין קליאופטרה ורבי מאיר רצה לגרום לשומעיו לחשוב באופן ביקרתי על רעיון תחיית המתים. בגדים או עירום – זה מה שמטריד אתכם?! באיזה גיל נהיה כשנתעורר? איך יהיה די מקום בעולם לכל המתעוררים? איך ניתן יהיה לבנות מחדש את המשפחות שהתפרקו והשתנו לאחר כל מוות? מתי נמות בשנית? איך כל זה יסתיים? ולמה לנו בכלל להסתבך עם תחיית המתים? יתכן שלפנינו נסיון להגכיח את האמונה בתחיית המתים.

ואולי אלו מחשבות על עירום ובושה

רבי מאיר קובע שאנו ניוולד לבושים, בדיוק כמו החיטה. רצונו לומר שהכסות תהפוך מפעולה תרבותית לעניין שבטבע. אדם וחווה באו לעולם עירומים. עם האכילה מפרי עץ הדעת נולדו תחושת החטא והבושה ועמן באו לעולם הבגדים הראשונים. ייתכן שרבי מאיר מבקש לטעון שבפעם הבאה אלהים יהיה מפוקח די הצורך והוא ידלג בתבונה על האמונה באפשרות התום וייצר אותנו נבונים ולבושים.

יהי רצון שלא נהיה לחיטה

את תרבות הכבוד והבושה שיכולה להיות טמונה בתשובתו של רבי מאיר, מסביר המהר"ל מפראג בספרו "נר מצוה", המוקדש לענייני חנוכה: "כי יש בו הגוף, שיש בו כמה דברים של גנות. גם בא לעולם שלא בכבוד, כאשר הוא ערום. ... כי הבגדים מכסים גנות הגוף ... ויש לאדם הסרה וסלוק מן הכבוד, ונשאר הגוף עצמו ערום שלא בכבוד. גם יצא אל העולם ערום. גם נמצא בו הגנאי בצואה ובשתן ושאר דבר.

"אבל בתחיה יהיה האדם כולו כבוד, לכך יעמדו בלבושיהם ולא יהיו ערומים, וזה מורה על הכבוד לגמרי. ואמר, כי הוא קל וחומר מחטה. כלומר, אם האדם נולד ערום שלא בכבוד, היינו מפני שהגוף נבראה מטפה סרוחה, ולכך נמצא בו הגנות ונולד ערום. אבל החטה אינה באה מטפה סרוחה, רק מחטה נקיה. לכך היא יוצאת בכמה מלבושים, ואינה יוצאת בגנות".

הנה כי כן, הגוף העירום, על כל צרכיו, הוא בושה, והבגדים נועדו לכסות עליה. בתחיית המתים ישחרר אותנו אלהים מהעירום שלנו, לא יהיה מין ולא תהיה בושה ובא אל הגוף גואל.

פרדוכסלית-משהו היא המחשבה שמאמצי תחיית המתים של אלהים נקשרים דווקא לתחושת שאט-נפש מההיבטים הגופניים של חיי האדם. אם הגוף כל כך פסול, למה לשאוף לתחיית המתים?!

אני אוהבת את רעיון תחיית המתים (הגם שאני בוחרת שלא להאמין בו), כיוון שלהבנתי הוא מבטא יחס אוהד ואף דתי לגוף האדם. כיוון שהוא אבן בניין חשובה במאמץ התלמודי לעבוד את אלהים דרך הגוף, כיוון שהוא מתייחס ברצינות לפרשנות החומרית והנועזת של המונח "צלם אלהים".

"צרעת הבגד" מול התרבות הדכאנית

אני שמחה שלא נולדנו עם בגדים, ואני לא מצפה ליום בו הגוף והיצרים יהיו מכוסים בכסות אלהית מרגיעה. אני מכירה את עצמי רק עם היצרים שלי ואני מעדיפה לראות בהם מתנת אלהים ולא ביטוי לחטא קמאי. אני שמחה על האפשרות לבחור את בגדי ולבחור את מידת הכיסוי המתאימה לי. לצערי, בתקופה האחרונה פורחות בתרבות היהודית מגמות דכאניות, שרואות בגוף האדם כלי מלא בושה וכלימה, ובמיניותו הן רואות "טיפה סרוחה", ולכן הן עוטפות נשים (וגברים) בשכבות עצומות של בגדים.

"צרעת הבגד" היא מחלה שיכולה להתקיים בקהילה בה מתלבשים ומתפשטים. ב"קהילת תחיית המתים" של רבי מאיר לא תהיה "צרעת הבגד", כיוון שהבושה תִפְשֹה והבגדים יוולדו עם הגוף. לא יהיה עירום, לא יהיה מגע אינטימי ולא יהיה צורך בקיום יחסי מין. עם או בלי 'צרעת הבגד',' לבי בקהילה של אנשים שלוקחים אחריות, שלא מאוד מתביישים, ולא מאוד אשמים, ובוחרים מתי לכסות ומתי לגלות. מסרו לרבי מאיר שמאז פגישתו עם קליאופטרה אני קצת פחות מתלהבת מתחיית המתים.

ובבית המדרש של הטוקבקים

רבים כתבו לי (למשל: "אחת שמכירה את הפרטים", טוקבק 198) שתהליך הגיור של אלין לוי הופסק כיוון שהיא שיקרה לרבנים. ואני אומרת: אז מה? למה אתם מצפים ממנה? איך לא ישקרו המתגיירים לרבנים. כשהרבנים דורשים מהמתגיירים דרישות בלתי סבירות, ובלתי מחוברות למציאות החיים היהודיים, המתגיירם נבהלים ומשקרים. (וקראו את התגובה לטוקבק 198, שבצדק התייחסה שם המגיבה לרות המואביה).

עלתה גם הטענה, ש"כך היה וכך יהיה" והרבנים לא המציאו כלום (טוקבק 187 למשל). אז כך: א. הרבנים כן המציאו. אני ניסיתי להוכיח זאת. מי שרוצה להתווכח אתי יצטרך גם הוא להמציא הוכחות. ב. הבעיה אינה בכך שהרבנים המציאו דברים. הבעיה, להבנתי, היא בכך שהם המציאו דברים רעים.

שבת שלום.