"המבול": זה לא נוח, וטוב שכך
סרטו החדש של דארן ארונופסקי עוסק בפרשת נוח, אך דומה יותר לסרט פנטזיה מושקע מאשר עוד עיבוד קונבנציונלי של סיפורי התנ"ך. "המבול" אמנם נוטה יתר על המידה להטפה אקולוגית, אולם ראסל קרואו מרשים בתפקיד הגיבור המקראי שטוף הטירוף הדתי, וכך גם החזון החזותי של הבמאי
"המבול" ("Noah") - סרטו החדש והמצופה של דארן ארונופסקי, המבוסס על פרשת נוח - נע בין שני קטבים. מצד אחד, קשה שלא להתרשם משאפתנותו של הפרויקט, ומהתחושה שמקורו בחזון יצירתי אקסטרווגנטי וייחודי. מאידך, הסרט לוקה בפשטנות רעיונית שהופכת את הסיפור המקראי ללא יותר מאשר מעשיית מוסר אקולוגית, שמשולבים בה דימויים מטפיזיים אינפנטיליים המזכירים את הקשקשת הפסיאודו-פילוסופית, "המעיין" (2006).
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet :
לפחות נחסכו מאיתנו מראות מביכים של ראסל קרואו - בתפקיד התובעני של נוח שאותו הוא ממלא בהצלחה - כשמשני צדדיו מציצות זוג ג'ירפות חייכניות. ארונופסקי הבטיח לו זאת כאשר גייס אותו לתפקיד, והוא אכן מקפיד להימנע מעולם הדימויים הנאיבי שמזוהה עם האפוסים התנ"כיים ההוליוודיים (נוח כאיש עם זקן לבן ארוך וגלימה, למשל). אבל מצד שני, קשה שלא לגחך כאשר מופיעים הנפילים - ענקי אבן קורנים שמזכירים גרסה סלעית של הרובוטריקים.
שתי גישות מכתיבות את העיבודים הקולנועיים לסיפורי התנ"ך: מחד אלו הם הספקטקלים המצועצעים נוסח ססיל בי. דה-מיל ("עשרת הדיברות", "שמשון ודלילה"), ומאידך סרטים שנדרשים אל המקור המקראי לצרכי הרהור מטאפיזי ופילוסופי - דוגמת "בראשית" של ארמנו אולמי האיטלקי מ-1994, או ההפקה הבינלאומית "איש רחל" (1975) שביים משה מזרחי.
גרסתו של ארונופסקי נמצאת בין שני הקטבים הללו, והיא מבקשת להעניק לסיפור אצטלה הזייתית יותר מאשר דתית. כך, למשל, נוח אינו יוצא לבנות את התיבה בעקבות הנחייתו המפורשת של הקב"ה,
אלא אחרי חוויה הלוצינטורית שבה הוא חוזה את המבול. כך גם האמתלה להשמדת האנושות שאיננה חטאיהם של בני האדם כלפי האלוהים, אלא הנזקים האקולוגיים שחוללו. נוח, על פי הסרט, הוא הלוחם הסביבתי הראשון וחלוץ אבירי זכויות בעלי החיים.
"המבול", שהחל כרומן גרפי שכתבו ארונופסקי ושותפו לתסריט, ארי הנדל, נדמה יותר כפנטזיה מאשר עיבוד תנ"כי קונבנציונלי. הוא מצולם על רקע נופיה המדהימים של איסלנד, והדמויות נראות כאילו יצאו מאחד מפרקי "מקס הזועם" הפוסט-אפוקליפטי. זהו העולם שבני קין, "התעשיינים" ואנשי המלחמה, החריבו ועתה עתידים לבוא על עונשם. זהו גם העולם בו חי נוח עם אשתו (ג'ניפר קונלי) ושלושת בניו, שם (דגלאס בות'), חם (לוגן לרמן) ויפת (ליאו מקיו קרול).
נוח מבקר את סבו, מתושלח (אנתוני הופקינס), שנותן לו זרע קסום ממנו צומח יער שלם שישמש לבניית התיבה (כך, מן הסתם, מתמודד הסרט עם המעשה הלא-אקולוגי של התקנת תיבת עץ). כאשר מתבררת תכליתה של התיבה לתובל קין (ריי ווינסטון), הוא מוביל בעקבותיו צבא של שורדים חמושים שמתכוונים לעלות על סיפונה בכל מחיר. בינתיים, מכנס נוח אל ביתו החדש את חיות היער, העופות והרמשים, זוגות-זוגות, והסצינה בה אלה מעפילות אל התיבה היא יפהפייה ואינה מגוחכת כפי שהיה מקום לחשוש שתהיה.
אך כפעיל סביבתי רדיקלי, מטרתו של נוח הנוכחי בהצלת החיות אינה זהה לכתוב במקורות. אדרבא, בהיעדרו של אלוהים המחלק לו הוראות מדויקות - נוח הזה מבקש להציל את החיות כדי שיחיו בשלווה בעולם החדש בו אין כלל בני אדם.
קיצוניותו הולכת והופכת בהדרגה לטירוף של ממש, כאשר הוא נשבע להרוג את פרי בטנה של עילה (אמה ווטסון), יתומה צעירה שהוא ואשתו אספו בינקותה, והפכה בינתיים לזוגתו של בכורם, שם. זאת, במטרה למנוע את התחדשותו של המין האנושי הנורא אחרי שהוא, אשתו ובניהם ילכו לעולמם.
סרטיו של ארונופסקי עוסקים, כל אחד בדרכו, בהיבט כזה או אחר של התמכרות. בין אם זוהי ההתמכרות לסמים ולשעשועוני טלוויזיה ב"רקוויאם לחלום" (2000), התמכרותו של כוכב עבר לזירה ב"המתאבק" (2008), או מחויבותה הטוטלית לשלמות של רקדנית ב"ברבור שחור" (2010).
נוח של "המבול" אינו שונה מהם. האמונה המוחלטת שלו במשימתו להצלת כדור הארץ שגובלת בטירוף פנאטי, מחוללת בחלקו השני של הסרט קרע עמוק בינו לבין משפחתו שמביא אפילו לכמעט רצח אב. זהו השלב שבו "המבול" נהפך לגרסה קדמונית של "הניצוץ", ודמותו של נוח נפרדת לגמרי מזו של הצדיק תמים המקראי.
אמנם ההיבטים האדיפאליים של "המבול" אינם זוכים פה לפיתוח מורכב במיוחד, והסרט נהפך בשלב הזה לאלגוריה דידקטית למדי שעניינה דבקות יתרה במטרה - אך הם בבחינת תוספת מעניינת לסיפור המקראי שאחת התמות המרכזיות בו היא זו של לידה מחדש.
"המבול" מגיע אל האקרנים אחרי סדרה של הקרנות מבחן שערכה חברת פרמאונט בפני צופים יהודים ונוצרים במטרה לקבוע את מידת העוינות שעיבוד תנ"כי בלתי שגרתי זה (שתקציבו עומד על 125 מיליון דולר)
עלול לעורר (בכמה ארצות מוסלמיות הסרט נאסר להקרנה מסיבות של פגיעה בערכי האסלאם). אגב כך, האולפנים התקינו מספר גרסאות ניסיון של הסרט, עד שבשלב מסוים לא היה ברור האם הגרסה שעתידה לצאת אל האקרנים היא זו של ארונופסקי.
התוצאה היא סרט שקשה לא להעריך את חזונו. סרט של במאי שאינו חושש לקחת חירות יצירתית בכל הנוגע למקור התנ"כי, ובה בעת אינו נרתע מלצאת כנגד תביעות מסחריות ושאיפותיהם של האולפנים להחניף לקהל הדתי. קשה גם שלא להתרשם מהישגיו החזותיים, ובראשם תיבת נוח שעיצב מארק פרידברג, שאינה מזכירה במאום את צורתה של קופת החיסכון מפלסטיק של ילדותנו.
מאידך, קשה להסתפק בסרט שאיננו, אחרי הכל, אלא מסה אקולוגית פשטנית משולבת במלודרמה משפחתית וסיפור מוסר טריוויאלי למדי. השילוב של תקציב ענק, סצינות קרב רעשניות ואפקטים חזותיים מרשימים עם סרט הגותי שמבקש לזהות את הרלוונטיות של הסיפור המקראי לימינו - פשוט לא תמיד עובד.
