כשהם ברחוב, הבית שלכם בסכנה

עם ישראל אוהב כל-כך את תוכניות הבישול. אז לאחר שצפינו במנת המרורים הקרויה "הדיור הציבורי" בסרטו של דורון צברי, לא נותר לנו אלא לתהות מיהו הקוסם, אותו שף להטוטן שהצליח לרקוח תבשיל זה, שאין שני לו כמעט בייסורים שהוא מביא עלינו. וכן, יורשה לי לומר "עלינו" ולא "עליהם", אותם נזקקי הדיור, שלרבים מאיתנו אינם מוכרים כלל והם שקופים יחד עם סבלם.

הבסיס העובדתי-משפטי לדיון בסוגיה כל-כך רקוב ורעוע, שאפילו הגדרתם כ"דיירי" הדיור הציבורי תהיה משום עיוות המציאות: רבים מהם אינם דרים בדיור הציבורי אלא זקוקים לו, מתאווים לו, זכאים לו, ועדיין ישנים ברחוב או נזרקים אצל אנשים טובים - לרוב כאלה שמצבם לא טוב בהרבה משלהם. אלה מאפשרים להם לעבור עוד לילה תחת קורת-גג. סאת ייסוריהם היא סאת ייסורינו, שכן היא משקפת יותר מאשר את סבלם, את התפוררותנו המוסרית כחברה.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

מצרים מחכה לסיסי / יורם מיטל

מחאת הדיור הציבורי. חברה בהתפוררות מוסרית(צילום: שאול גולן)

כדי לחזור אל מרכיבי התבשיל המבאיש של הדיור הציבורי, עליי לחזור בזמן לעוד נקודה שהחברה הישראלית מתענגת על זכרונותיה: המחאה החברתית. אחרי שזו שככה והותירה לנו אדים של עונג על סולידריות וחברה אזרחית חזקה שלכאורה היינו למשך קיץ אחד, הגיע החורף ואיתו התקפלו מאהלי רוטשילד. אבל המאהל בשכונת התקווה לא התקפל. תחת זאת, התקפלו לתוכו חוליי הדיור הציבורי ההולך ונעלם במדינתנו. גברים, נשים וילדים שפשוט אין להם לאן ללכת. אם יתקפל המאהל, תתקפל תקוותם האחרונה לקורת (או במקרה זה, פיסת) גג.

הם ייצגו רק חלק מהחוליים של מערכת הדיור הציבורי, אבל המחישו יותר מכול את רכיבי חוסר האנושיות שלה: אם חד-הורית עם שני ילדים, העובדת לפרנסתה, אך לא זכאית כי היא אם "רק" לשניים, אסיר משוחרר דור שלישי להזנחה ולהפליה שאינו מצליח לשקם עצמו בשל חוסר מקום לישון בו, והנה הוא על סף החזרה לעולם הפשע, אישה מבוגרת וחולה, שאינה יכולה לעבוד אך אינה רתוקה לכסא גלגלים. ועוד נשים, בעיקר, עם ילדיהן, המנסות לשרוד וחרדות לגורל ילדיהן המסתובבים עמן מבית לבית, בהיעדר פתרון קבוע למגורים.

והילדים, הילדים הנודדים מדירה לדירה, הנעקרים מסביבתם שוב ושוב. ילדים שחולמים להיות אסטרונאוטים, אבל נודדים מבית ספר לבית ספר. ילדים שהוריהם מחליפים בממוצע לפחות דירה אחת בשנה, משום שתמיד יידרשו להוסיף לשכר הדירה בשנה העוקבת, ותמיד לא יוכלו לעמוד בדרישה זו. הורי הילדים חייבים להכניסם למעגל העוני לפחות לשנתיים כדי להיחשב כזכאים. בנוסף, מכיוון שההמתנה לדירה אורכת שנים, יש גם להישאר במעגל העוני. וממעגל העוני, אחרי שנכנסת אליו, קשה מאוד להיחלץ.

אנו ערבים לאנשים שהציג דורון צברי בסרטו ולאלה שפגשתי במאהל התקווה. ניסיתי לאפשר להם להישאר בו, כדי להעלות לשיח הציבורי את עוולות מנגנוני הדיכוי של הדיור הציבורי, וכשלתי. כל אלה מרכיבים את הפנים של אובדן הפנים שסיגלנו לעצמנו כחברה. במקום שנקים עמם קול זעקה על העוול שנגרם להם, ועל ההתפוררות שעוול זה גורם לנו כחברה, צפינו בהם בטלוויזיה שבסלוננו, מבלי שנהיה מסוגלים להרגיש את החרדה הקיומית שהם חווים בחיים ללא בית. אבל זכרו, היעדר הבית שלהם, הוא שסודק את קירות בתינו.

ד"ר יפעת ביטון, מרצה בכירה בבית הספר למשפטים במסלול האקדמי המכללה למנהל, מומחית לשוויון ופעילה חברתית, מרכז תמורה למניעת הפליה.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il