דרום אמריקה על אופנוע

קניתי אופנוע בלימה, בירת פרו, והתחלתי לטפס להרי האנדים. רציתי לעשות טיול שונה במטרה להגיע למקומות הכי רחוקים שאפשר לחשוב עליהם.

עוד טיולים בערוץ התיירות:

ברלין: מדריך עירוני

טביליסי: מדריך עירוני 

האנדים. פרו(צילום: רום בן אליהו)

בעצתם של כמה מטפסי הרים שפגשתי בדרך נסעתי לחצות את מעבר ההרים הגבוה ביותר באנדים: הפונטו אולימפיקו בגובה של 4690 מטר. 7 שעות אחרי שיצאתי מלימה הרועשת הגעתי לווארז (Huaraz) הנחשבת לבירת הטרקים של פרו. נשארתי ליום של הכנות ולימוד צירי התנועה בהרים ויצאתי לדרך.

אחרי כמה ימי נסיעה בדרכי עפר משובשות שמתפתלות במעלה ההרים, בגבהים שלא הכרתי לפני כן עם נופי הרים מושלגים, לגונות בצבעים משתנים ואוויר פסגות חיפשתי מקום להקים את האוהל. פגשתי מקומי שאמר שיש שודדים באזור והתחלתי לחפש מקום ניסתר מהדרך.

פונטו אולימפיקו. פרו(צילום: רום בן אליהו)

השמש כבר החלה לשקוע בין ההרים ולא נישאר לי הרבה זמן של אור יום. כבר שעות שלא נראה שום זכר לאדם או לכפר. החלטתי לרדת מהדרך ולישון בצד השני של הנחל, בהנחה שלשם השודדים לא יגיעו.

כמה שניות של התלבטויות "רק נחל קטן" אמרתי לעצמי, שחררתי את הקלאץ' ונכנסתי לתוכו. הערכה שגויה של עומק הנחל, שנייה של חוסר ריכוז, הגלגל הקדמי עולה על אבן גדולה ואני נופל עם האופנוע לתוך המים (אותם מים שלפני כמה שעות ראיתי בתור שלג על ההרים). עמדתי חסר אונים בתוך הנחל הקפוא, מחזיק בכל כוחי את האופנוע כדי שלא יסחף עם הזרם וניסיתי לצעוק לעזרה "איפה השודדים שצריך אותם" חשבתי לעצמי. האוויר הדליל בגובה הזה הקשה עלי אף יותר.

לגונות בצבעים משתנים(צילום: רום בן אליהו)

אחרי כמה שניות התעשתי והצלחתי להרים את האופנוע שעם כל הציוד עליו שקל קרוב ל - 280 ק"ג. האופנוע לא התניע אז במשך שלושים דקות דחפתי את האופנוע הדומם את שבעת המטרים הנותרים של הנחל, אבל לפחות הגעתי למקום שרציתי. נסתר מהדרך ומעבר לנחל.

את הלילה העברתי עם הסכין של האולר בידי וכל רעש מחוץ לאוהל גרם לי להידרך ולהיות מוכן למי שיבוא. לא פעם התעוררתי מהקור ומהפחד שאני על סף היפותרמיה אז השארתי את הגזייה דולקת וקמתי לעשות שכיבות שמיכה, להתחמם קצת. רוב המחשבות שלי באותו לילה היו על זה שאצטרך לחצות בחזרה את אותו נחל ארור בבוקר.

כאילו ילד קישקש בטוש(צילום: רום בן אליהו)

החלטתי להמשיך צפונה בהרים. למרות הסכנה והבדידות היה שם משהו מרתק בעוצמת הטבע שגרמו לי להישאר "כאילו ילד קישקש את הדרך עם טוש"  

את הדרך בהרים עשיתי ללא ג'י.פי.אס והמפה הכללית של פרו לא ממש הועילה. אני נוסע בדרך שאין זכר לאיש, פתאום הדרך מתפצלת לשני כיוונים, לוקח הימור ופונה ימינה, מתפלל שזו הפניה הנכונה. מתחיל לטפס במעלה ההר בעליה מפותלת ומיגעת שלא נגמרת, ואחריה באה הירידה שדורשת שמירה על ריכוז גבוה. שנייה אחת של חוסר ריכוז תביא לאיבוד אחיזה וצניחה חופשית לסוף הסיפור שלי.

כל מפגש עם מקומיים או הגעה לכפר קטן ונידח בדרך מקפיצה לי את מצב הרוח. הספרדית שלי מסתכמת בכמה מילים חשובות באותם ימים כמו "הולה בוניטה" (שלום יפיפייה) ולכן נושאי השיחה שלי איתם לא מביאות אותי לתובנות חדשות על החיים. הרבה תנועות ידיים וחיוכים עושים את העבודה כשאני צריך הכוונה לעיירה הבאה.

כפר טיפוסי. פרו(צילום: רום בן אליהו)

למרות הפער בשפה, המקומיים חביבים וחברותיים להפליא. לא פעם נשאר שובל ארוך של ילדים שרצים מאחורי האפנוע בהתלהבות, לא בכל יום נופל עליהם ענק ירוק עם אופנוע.

כשהגעתי לקבנה (Caban), הובילו אותי אנשי העיירה לאדם היחיד בכפר שמדבר אנגלית, הוא סיפר לי שאני התייר הראשון מזה חודשיים. שמחתי גם לשמוע שיש חיבור לאינטנרט בכפר ואוכל סוף סוף ליצור קשר, אבל כשנכנסתי לחנות היחידה עם מחשב התאכזבתי לגלות שכבר יותר מחודש האינטרנט לא עובד.

בכל כפר נידח שעברתי חזר מוטיב שמחת החיים של האנשים הפשוטים: ניראה שהם לא ממש ממהרים לשום מקום ופשוט נהנים מלשבת בכיכר המרכזית, לשמוע מוזיקה פרואנית קצבית ולשתות לשוכרה. דבר נוסף שלא היה ניתן להתעלם ממנו זה שבכל כפר, פרימיטיבי וקטן ככל שלא יהיה, תמיד תימצא שם כנסייה קתולית מפוארת בהרבה מהכפר.

לאחר שבועיים בהרים הגעתי לגבול של אקוודור ונעצרתי בחשד שהמסמכים של האופנוע מזויפים. פחדתי שיכניסו אותי לכלא או גרוע מכך יחרימו את האופנוע. לאחר כמה שעות מורטות עצבים נכנסתי לחדרו של מפקד תחנת הגבול הקשוח (והאיש היחיד שדיבר גם אנגלית). הצלחתי להתחבב עליו כשסיפרתי לו כמה יפה ישראל והזמנתי אותו לבקר, החלפנו מספרי טלפון ויצאנו מחובקים מחדרו עם כל המסמכים הדרושים.

מעבר הגבול. אקוודור(צילום: רום בן אליהו)

באקוודור נחשפתי לאנשים טובי לב לאורך כל הדרך. כבר ביום השני בעיר קוונקה (Cuenca) הנמצאת כ - 3 שעות נסיעה מהגבול, פגשתי משפחה של רוכבי אופנועים שהזמינו אותי להתארח ודאגו להראות לי את כל העיר. בהתחלה, כשישבנו בארוחות הרגשתי חלק מטלנובלה, אבל בהמשך התחלתי לקלוט את הספרדית ולהשתתף

בשיחות.

בשונה ממה שחוויתי בהרים של פרו, אקוודור מפותחת מאוד, מערכת כבישים שלה איכותית ויש הרגשה כללית של חוק וסדר בכל מקום. אקוודור היא גם המדינה הזולה ביותר להתנייד בא ובשל הסבסוד הממשלתי ליטר דלק עולה שם פחות מ - 3 שקלים.

לאחר כמה ימים אצל משפחת גרסייה, ארזתי תיק גדול ויצאתי אל הפארק הלאומי "קחס" (Cajas) המאופיין בשפע של צמחים נדירים ומאות לגונות אפרוריות. יצאתי ביום סגרירי במיוחד ואת רב הדרך עשיתי בתוך ערפל כבד, כשאיני רואה את קצה אפי. מידי פעם יצאה השמש וחשפה את יופיו החבוי של המקום.

קאחס. אקוודור(צילום: רום בן אליהו)

את הלילה עשיתי על גדות אגם גדול ויפה תחת גשם שנמשך עד הבוקר. בבוקר התבהר והמשכתי ללכת, שלא במתוכנן נכנסתי לתוך קטע של ג'ונגל סבוך ותלול. בזמן שאני מפלס את דרכי בבוץ כבד ובסבך נוראי אני חושב על על יוסי גינזבורג ולכמה שעות מרגיש את הפחד שהוא תיאר בספר "בחזרה מטואיצי". למזלי "בחזרה מקחס" שלי נערך רק יומיים שבסופם הצלחתי להגיע לכביש ותפסתי טרמפ בחזרה למקום שהחניתי את האופנוע.

פרח משוגע. קאחס(צילום: רום בן אליהו)

חציתי את אקוודור לאורכה בדרכים עקלקלות בתוך ג'ונגלים, הרים וערים מרתקות, כשלא פעם מזג האוויר הטרופי משאיר אותי רטוב עד לשד עצמותיי במטרי גשם לא צפויים.

מקוונקה שבדרום חציתי את האנדים הקודרים אל תוך הג'ונגלים של האמזונס, והגעתי לטנה (Tena), בירת עיירות הג'ונגלים. שם התחברתי עם מדריך קייקים מקומי שלקח אותי לראות את הנחלים הכי סוערים באקוודור.

משם צפונה 6 שעות נסיעה בכבישים מפותלים לבנויס (Ban'os) המתויירת - עיר ששוכנת למרגלות הר געש. בלילות עם ראות טובה אפשר לראות את הלבה מבעבעת מתוך לוע ההר.

בדרך לבירת אקוודור קיטו (Cito), עצרתי לטפס את הצ'מבורזו (chimborazo) שנחשב להר הגעש השני בגובהו בעולם. היה זה יום מעונן וכשהגעתי ל- 5,000 מטר כבר לא ראיתי כלום. אבל לפחות הרגשתי בעננים.

צ'מבורזו. אקוודור(צילום: רום בן אליהו)

אל קיטו הבירה הגעתי עם הרבה ציפיות וברחתי משם אחר יומיים וגם זה היה יותר מידי. הרגשתי שקיטו היא עיר מסוכנת ושנכנסתי ליותר מידי מצבי "כמעט ונשדדתי"י.

גבול קולמביה(צילום: רום בן אליהו)

לאחר חודש וחצי באקוודור הגעתי לגבול של המדינה הידועה לשמצה - קולומביה. לא מעט אנשים שפגשתי בדרך הזהירו אותי לא להיכנס לקולומביה. סמים, מלחמות גרילה, חטיפות וממשל מושחת היו רק כמה מההזהרות. מאידך היו גם אחרים שאמרו שזו המדינה היפה ביותר בעולם ושאסור לפספס אותה. החלטתי לשפוט בעצמי.

כשהגעתי לגבול עמדו עשרות שוטרים לבושים במגנים כבדים ונשקים לפיזור הפגנות. הפקידה במעבר דרכונים לקחה אותי הצידה ואמרה לי שהחלו הפגנות ענק בכל המדינה והכבישים מלאים בחקלאים עצבניים שיפגעו בכל מי שינסה לעבור.

מעבר הגבול. קולומביה(צילום: רום בן אליהו)

כך התנפצו לרסיסים מעט הציפיות שהיו לי מהמדינה הזו. אחרי עשרות מחסומים בדרך, הצלחתי להגיע לעיר הראשונה: פסטו (Pasto) הצפופה והחמה והתחלתי לחפש הוסטל. במשך שעתיים הסתובבתי בתוך העיר במהירות של 37 ברקסים בדקה בנסיון כושל למצוא הוסטל עם חנייה לאופנוע. היה חם ולח, מד הטמפרטורה של האופנוע נשק לקו האדום, מה שלא שיפר לי את מצב הרוח, הייתי רעב עייף ועצבני והכי גרוע, התחיל להחשיך. שנאתי את קולומביה.