3 שנים אחרי: הלקח החשוב מאסון פוקושימה
האסון שפקד את יפן במרס 2011 הוריד את המסכה מפניה של האנרגיה הגרעינית ה"נקייה" והוכיח כי היא נכשלה כישלון חרוץ. הגיע הזמן לוותר על הטכנולוגיה המסוכנת הזאת, למעננו ולמען הדורות הבאים
בחודש שעבר צויינו שלוש שנים לאסון הגרעיני בפוקושימה דאייצ'י, שביפן. היה זה המשבר החמור ביותר שעבר על יפן מאז מלחמת העולם השנייה . מימדי האסון קשים להבנה: 160,000 איש פונו מבתיהם, חלקם לא יוכלו לחזור אליהם לעולם. עשרות קהילות עזובות, שטח של 1,800 קמ"ר הזדהם בחלקיקים רדיואקטיביים וקשה לדעת אם וכיצד ניתן יהיה לטהר אותם. הנזק הכלכלי של האסון נאמד ביותר מ-300 מיליארד דולר והכלכלה היפנית עדיין לא הצליחה להתאושש. עד היום לא ידועים כל פרטי האסון, אך כך ניתן לתאר אותו בקווים כלליים:
עוד כתבות בערוץ כלכלה ירוקה :
סקר: הרכבת לאילת עלולה לפגוע בתיירות
חוות "החשמל הכשר" תפונה ממרכז בני ברק
100 מיליון שקל להסדרת הפסולת במגזר הערבי
ב-11 במרס 2011 בשעה 14:49 החלה רעידת אדמה שמרכזה היה בעומק של 30 ק"מ בים. יפן חווה כל שנה כ-1,000 רעידות אדמה, אך זאת הייתה החזקה מכולן והגיעה לרמה 9 בסולם ריכטר. הרעידה נמשכה כ-3 דקות. ארבעים דקות לאחר מכן, החלו להגיע לחוף גלי צונאמי, שחלקם הגיעו עד לגובה של 15 מטר. תחנת כוח גרעינית בחוף פוקושימה דאייצ'י סיפקה באותה עת 4500 מגה-וואט חשמל (כשליש מתצרוכת החשמל של ישראל). בעקבות רעידת האדמה, החלו הכורים הגרעיניים של התחנה להיסגר, אך גלי הצונאמי שפגעו בהם, ניתקו למעשה את אספקת החשמל לתחנה. בכורים הותקנו אמנם גנרטורים לייצור חשמל בשעת חירום, אך הם נבנו במרתפים שהוצפו ויצאו מכלל פעולה. גם הסוללות שהיו צריכות לתת מענה לאספקת החשמל לתחנה פעלו רק לזמן קצר.
כתוצאה מתקלות אלה ושורה ארוכה של מחדלים שקרו בשטח התחנה בשעות הקריטיות הראשונות, החלה התחממות של מוטות הדלק, אשר למעשה עברו תהליך של התכה וקריסה, פגעו במבנים המגנים עליהם וגרמו לפיצוצים ולפיזור של חומרים רדיואקטיביים לסביבה. יש לזכור כי גם מוטות הדלק הגרעיני שסיימו את פעילותם, חייבים להיות מאוחסנים בבריכות מים, כיוון שהם ממשיכים לפלוט קרינה רדיואקטיבית. גם בריכה אחת כזאת נפגעה כתוצאה מרעידת האדמה והצונאמי.
זאת כמובן לא הייתה התאונה הגרעינית הראשונה, בעבר אירעו לפחות עוד שתי תאונות
גדולות: בשנת 1979 בפנסילבניה שבארה"ב בתחנה הנקראת "אי שלושת המיילים" ובשנת 1986 בצ'רנוביל שבאוקראינה. אבל התאונה בפוקושימה הייתה הראשונה שהיו מעורבים בה מספר כורים ובריכת אחסון. מבחינת עוצמת הפליטה הרדיואקטיבית, אסון צ'רנוביל היה החמור ביותר, אבל קריסת שלושת הכורים בפוקושימה גרמה לכך ששני אסונות אלה קיבלו מעמד שווה מבחינת השפעתם על הסביבה.
עד היום לא ברור לחלוטין מה בדיוק קרה בשלושת הכורים שנפגעו. מכיוון שבמהלך הקריסה שלהם השתמשו העובדים במי ים כדי לקרר את הכורים ולמנוע אסון חמור עוד יותר, לא ניתן יהיה להפעיל אותם בעתיד, ועקב הקרינה הקשה גם לא ניתן להיכנס אליהם. מה שברור מעבר לכל ספק הוא שאסון פוקושימה היה יכול להיות חמור הרבה יותר, ללא ההקרבה האישית ורוח ההתנדבות של עובדי הכורים שלמעשה סיכנו את חייהם כדי למנוע פגיעה חמורה יותר ואף סכנה למטרופולין הגדול בעולם, טוקיו.
התנהלות שלומיאלית
אולם מלבד ההקרבה האישית של העובדים, כל המערכות האחרות של יפן פעלו בצורה עלובה למדי, שלא ניתן לתאר אותה אלא כשלומיאלית. חלק מביקורת זו צריך כמובן להפנות למתכנני הטכנולוגיה הגרעינית. הם אף פעם לא היו מוכנים לתאר לעצמם מצב שבו תהיה רעידת אדמה חזקה כל כך, או גלי צונאמי גבוהים כל כך. הם הקימו את הגנרטורים לשעת חירום במרתפים של הכורים שהוצפו עם הגל הראשון של הצונאמי וגרמו להפסקה של אספקת החשמל לחדרי הבקרה.
הסוללות לא הספיקו והעובדים בכורים פשטו על כלי הרכב שהיו מסביב לתחנות כדי לפרק מהם את הסוללות. עקב היעדר חשמל בחדרי הבקרה לא ניתן היה לדעת מה קורה בכורים שנפגעו, לא ניתן היה לתקשר, לא בין התחנה למרכז החברה בטוקיו ולא בתוך התחנה עצמה. גם הנוקשות היפנית לא עזרה: ציוד אמריקני שנשלח לעזרת התחנה לא הורשה במשך שעות ארוכות לעלות על הכבישים, כיוון שלא היו לכלי הרכב מספרי רישוי מתאימים.
אין ספק שהשלטונות ביפן לא היו ערוכים לטיפול באסון ובהשלכותיו. כל דרגות השלטון, מראש הממשלה ועד אחרון הפקחים, לא ידעו כיצד להתמודד עם שלל הבעיות שהתעוררו. היה מחסור חמור בציוד להגנה על העובדים, רדיוס פינוי התושבים השתנה כל הזמן והגיעו בסופו של דבר למרחק של עד כ-50 ק"מ מהכורים, בעוד שרמות קרינה רדיואקטיבית גבוהה נמדדה גם ברדיוס של 80 ק"מ. בבית חולים לחולים כרוניים שפונה עקב עלייה ברמת הקרינה, נשכחו חולים במשך ימים ארוכים וחלקם מתו כתוצאה מהיעדר טיפול. מסרים מעורפלים ומוטעים נמסרו לציבור, תקני החשיפה הן של העובדים והן של התושבים שונו כל הזמן. ברגע שנראה היה שהעובדים נחשפו לרמת הזיהום המותרת, היא שונתה כך שלא ייווצר מצב שהעובדים יוכלו לטעון כי נחשפו לרמות זיהום מעל המותר. כך היה גם לגבי התושבים הגרים בקרבת התחנה.
חברת טפקו, בעלת התחנה, הסתירה במשך תקופה ארוכה מידע הן מגורמי הרגולציה והן מהציבור הרחב. לאחר חקירה היא הודתה בזיוף מסמכים הקשורים בבטיחות הכורים, כולל נוכחות של סדקים בקירות. רק לאחר חודשים רבים הסכימה החברה לפצות את המשפחות שנעקרו מבתיהם, בסכום פעוט של 12,000 דולר. גם אמצעי התקשורת לא פעלו כנדרש ושיתפו פעולה עם השלטונות במטרה למנוע מידע מהימן מהציבור. כתוצאה מהאסון ובלחץ דעת הקהל, נסגרו כל הכורים הגרעיניים ביפן, שייצרו 30 אחוז מכל צריכת החשמל במדינה, אם כי הממשלה מנסה כעת להכניס לפעילות מספר כורים שלא נפגעו ברעידת האדמה.
מה ניתן ללמוד מאסון פוקושימה?
ראשית צריך להבין כי הטכנולוגיה של ייצור חשמל באמצעות כורים גרעיניים נכשלה כישלון חרוץ. מה עוד צריך לקרות כדי שהעולם יבין שהמיתוס הזה של טכנולוגיה אמינה, בטוחה וזולה, אינו אלא מיתוס חסר כל בסיס? בשנות ה-50 נטען כי ייצור חשמל בכורים גרעיניים יהיה זול כל כך, שלא יהיה כדאי לחברות החשמל לגבות עבורו כסף. היום אנו יודעים שזהו החשמל היקר ביותר.
האסון בפוקושימה הסיר את המסכה מהחולשות של הטכנולוגיה הזאת, הבעייתיות של השימוש בה, הפגמים בתכנון, בהפעלה ובפיקוח. אם אסון כזה קרה ביפן, הוא עלול לקרות בכל מקום בעולם וסביר להניח שאפילו ביתר תכיפות ובהיקף נזקים גדול יותר. חבל מאד שכל מי שמעורב בהפעלת הטכנולוגיה הזאת, נמנע מלעכל את המשמעות הקשה של השימוש בגרעין לייצור חשמל.
פוקושימה הציבה בפני העולם תמונה קשה של מה שעלול להתרחש בעקבות השימוש
בטכנולוגיה אכזרית ולא סלחנית זו. כל תקלה עלולה לגרום לאסון וזו רק שאלה של זמן מתי זה יקרה שוב. אחרי כל אסון גרעיני מסבירים לנו מחדש שמדובר בתקלה שלא יכולה לקרות עוד פעם. אבל העובדה היא שהתקלות חוזרות ואנו מודעים רק לחלק קטן מהן. רובן אינן מדווחות ועל קשר השתיקה הקיים בנושא זה בין היצרנים, הפקחים והשלטונות, נכתב לא מעט.
ועדיין לא אמרנו דבר על נושא הפסולת הגרעינית. בתקופה שבה אנו עוסקים בנושא הקיימות, חשוב מאד להזכיר כי הפסולת הגרעינית ממשיכה להיות מסוכנת גם עשרות אלפי שנים לאחר יצירתה ונשאלת השאלה, איזו זכות מוסרית יש לנו להשאיר לדורות הבאים כמויות גדולות של פסולת רעילה ביותר, שלאף אחד אין פתרון אמיתי כיצד לטפל בה. האנרגיה הגרעינית מספקת רק כ-12 אחוז מצריכת החשמל בעולם. הגיע הזמן לוותר עליה. לסגור את הכורים, להפחית את סכנת הקרינה הרדיואקטיבית מטכנולוגיה בלתי אמינה ויקרה זו ולעבור למקורות אנרגיה חלופיים, שאינם גורמים לזיהום הסביבה ולסכנת חיים לתושבים.
פרופ' אורי מרינוב הוא מרצה וחוקר בבית הספר לקיימות במרכז הבינתחומי הרצליה, אשר כיהן כמנכ"ל הראשון של המשרד לאיכות הסביבה
לפנייה לכתב/ת 
