כריס דה ברג: בא מאהבה
אז מה אם הוא הגיע אלינו באיחור של 30 שנה: הופעתו של כריס דה ברג בתל אביב היתה משופעת בלהיטי אייטיז, קיטש רך ורומנטי, וכללה גם ריקוד עם הגברת באדום. למרות העיכוב והבלאגן בקופות - היה שווה לחכות
לאחר עיכוב של כמעט שעה, הוא עולה לבמה. איש נמוך קומה, במכנסיים מחוייטים, עניבה וגם ווסט. הוא מחייך רק לרגע אל הקהל, כאילו בוחן מי נמצא מולו, ומיד מתחיל בשיר הראשון, Waiting For The Hurricane. הוא אמנם נראה בהתחלה מעט קפוא אבל, הקול שלו נשמע פשוט מצוין מהרגע הראשון.
המראה המעונב הזה, שמשדר אולי קצת אפרוריות של פקיד בנק היה מטעה. אולי בהתחלה הוא לא ממש הצטייר כפרפורמר טבעי, אבל ככל שההופעה הלכה והתחממה - כך גם הוא. דה ברג הוא מקצוען אמיתי ויש לו הופעה מהודקת שבנויה לעילא ולעילא. כל תו מדויק, כל תנועה או מחווה על הבמה, ולו הקטנה ביותר, מגיעה בדיוק במקום.
לשבור את הקרח
דה ברג בן ה-65 הגיע לכאן כחלק ממסע ההופעות שלו לקידום אלבום חדש, ה-20 במספר (!). את הקריירה המוזיקלית שלו הוא התחיל כבר אי שם ב-1975, אבל הפרסום הגדול הגיע, כאמור, רק באמצע שנות ה-80 עם השיר שהכי מזוהה איתו כן, הגברת באדום.
הקרח נשבר מיד לאחר השיר השלישי, Up Here In Heaven, כשדה ברג פנה לקהל. מעבר ל"שלום ישראל" הכה מתבקש, הוא התנצל על האיחור. "ככל הנראה היו בעיות בקופות", הוא אומר ומיד מבטיח שבכל מקרה זה לא יגרע מאיכות או מאורך ההופעה. נחמד מצדו.
גם את הצד הפוליטי הוא לא השמיט. "אנחנו לא מופיעים עבור ממשלות או שלטונות שונים. אנחנו מופיעים עבור אזרחי העולם", הוסיף דה ברג. אם אפשר היה לסמן רגע אחד במיוחד בו נפל הקהל בקסמו של האירי-בריטי הזה, היה זה ללא ספק הרגע הזה.
דה ברג הוא סטורי טלר קלאסי. אם בתחילת הערב הוא הצטייר כמופנם או מרוחק משהו, הרי שאיפשהו בערך באמצע ההופעה - זה כבר היה סיפור אחר לגמרי. הקסם שלו טמון בעובדה שהוא מסוגל לגרום לקהל להיכנס לאווירה מאוד מסוימת די מהר. הוא אוהב את הבמה ואת התיאטרליות שהיא מזמינה. הוא יודע איך לעטוף ולהגיש סיפור או איזה אגדה קסומה, וקשה שלא לראות ולהרגיש את זה.
דה ברג הפליא בסיפוריו בין שיר לשיר, ועשה זאת ללא יומרות ומבלי לשעמם או להמאיס את עצמו ולו לרגע אחד. גם חלק גדול מהטקסטים שלו נשמע, למעשה, יותר כמו מעין סיפור בהמשכים על אבירים, על ימי הביניים, על דת, על יהלומים קסומים ועל אהבה, ברור שעל אהבה.
לפני שהוא מבצע את Escape, הוא שוב פונה לקהל. "יש איזה
בחור שאני חייב להודות לו. רגע מה השם שלו? שכחתי לרגע את שמו. אה כן, טל פרידמן. אז תודה לך טל על החיקוי". אפילו חוש הומור יש לו.
אבל חייבים להודות באמת - רגע השיא של ההופעה לא היה סיפור על אביר אמיץ לב, ובטח שלא הביצוע שלו ל"One Hit Wonder" - הלהיט (כן זה היה להיט) "Africa" של טוטו, אלא הרגע לשמו כל הנשים שלבשו אדום הגיעו - הליידי באדום.
או אז ירד כריס לעבר הקהל, רקד עם אישה שלבשה שמלה אדומה (סיפור אמיתי) ומשם המשיך לעוד כמה מעריצות ומעריצים, שהיו יותר משמחים להעניק לו חיבוק חם לרגע, ולצלם עמו סלפי שייחקק לעד. זה היה גם הרגע בו כמעט כולם עזבו את המושבים שלהם ורצו לקרבת הבמה.
דה ברג ירד מהבמה רק לאחר הדרן שכלל שלושה שירים, וגם לאחר שנעתר לבקשת הקהל, וביצע את Spanish Train, קטע מתוך אלבומו השני. "לא תכננתי לבצע את השיר הזה. האמת שלא ניגנו אותו מזה חודשים", אמר בהתנצלות. אבל הביצוע היה כמובן מצוין. והקהל? סביר להניח שיש כאלה שכבר מחכים לסיבוב הבא.
